יש מאין חלק א מג

קבלה בטעות ותו דרבים הם דקיימי בשטת מהרח"ש והוא עצמו זכרם לענינו ובאותו פרק באותו מקום מפורש בהם כס' מהרח"ש וגם מהרח"מ לא כתב שהוא יחיד זולת כאשר נעשה הפשר בתחילה: באופן שמכל האמור נפשטה שאלתם דאי משום החרם ל"מ שאין כח בידם לאסור הבשר ששחטו השו"ב אלא דגם יכולים הם לבטלו מכל וכל ככל הכתוב ומה גם אם צודקים בטענתם דלא היה רק לקנטר עיין להכנה"ג ח"מ סי' רל"א הגה"ט אוצ"א ואי משום ההסכמה הקדומה הנה נתבאר כי טובים השנים טענות דקבלה בטעות הואי וגם עד כה סבלנו שאם יפול האחד יש שני להקימו. אך עכ"ז איני אומר קבלו דעתי עד אשר יורו המורים ובפרט אם לא יתקנו מוצא לכסף להספקת הת"ח והעניים ח"ו מאן ספין לאורויי היתרא בדבר שחיי נפש תלויים בו וכמ"ש מהרש"ך ז"ל בח"ג סי' מ"ה בסוף התשו' וז"ל ואפי' את"ל שאין לספק בזה אלא שהיא בטלה מצד הדין מ"מ רואה אני שהמוחים בהסכמה הזאת עבירה היא בידם וכו' לכן הטוב והישר שיתרצו ויתפייסו הברורים יחד עם הק"ק לקיים עליהם ההסכמה הזאת דלא להשנאה מינה ועליהם תבא ברכת טוב ע"כ. וכל דב"ק מלהבות אש הם משום קפוח פרנסה אשר כלתה פרוטה מכיס חסורי מחסרא. כן ראוי להיות בנ"ד להשתוות ביניהם ולשים שלום אין קול ענות גבורה. ובדבר הזה ה' צבאות יגן עליהם מכל צרה. אמן. הכ"ד מאי"ן: סימן ז' הוה עובדא בעיר גדולה שמנהגם להעמיד שני שו"ב במקולין ליותר זהירות ויהי היום בא שו"ב אחר ליכנס עמהם ויש מקרוביו ואוהביו מחזיקים בידו ומפחד השו"ב הקודמים פן תעשה ידיו תושיה ויפתה אחד מהם להתחבר אליו ואז יגבר כי יהיה במקולין שני שו"ב כמנהג לזה עשו כת"י בין שניהם וז"ן אנחנו הח"מ קב"ע קבלה גמורה וחלוטה ברצוננו הטוב בלי שום אונס ובלי שום הכרח שאחד מאתנו אסור עליו איסור גמור וחמור לצרף עם פ' שרוצה להיות בכאן שו"ב עם שנינו ואפי' אם ח"ו יכריחו אנשי העיר אותנו לצרף עמו בענין שו"ב אזי שחיטתנו אסורה על העיר זו כקדשים והוא כנדר ע"ד רבים שאין לו התרה עולמית והכל נעשה בכל תוקף איסור הנדר שיוכל לחול עפ"י דעת חז"ל בביטול מו' וכו' בכל תוקף עז כתחז"ל ולא יהיה בכח שום אדם לבטל כל הכתוב כאן אפי' כקוצה של יו"ד וכ"ז קב"ע ברצ"ה ובעה"ח פ' ופ'. בפ"ע חו"מ קבלו עליהם פ' ופ' הנ"ל באיסור גמור בפי' בדבור פיהם כפי כל המפורש לעיל וחתמו בחת"י הנז' וע"ז בעהח"ת פ' ופ' אחרי כן נפסל אחד מהשו"ב הנז' פיסול גמור והעבירוהו הבדה"ץ מהיות עוד שו"ב. וקם השו"ב החדש ליכנס במקומו ותעל לבת המחלוקת ע"ז בין הקהלות וסו"ד עשו אופנים לשלום ומכללם שיכנס השו"ב החדש במקולין ובאו לשאול אם יש להתירו להשו"ב הישן הנשאר בחזקתו להצטרף עמו או לא: ואשיב בקצור לאפס הפנאי. הנה גם אם אין השו"ב נאמן לומר שלא נדר בפה רק כתבו בכתב דאז לא הו"ל נדר כמ"ש מור"ם בסי' רל"ב סי"ב משום דהא העדים מעידים שקב"ע באיסור בדבור פיהם וכמ"ש הש"ך ז"ל שם משם הסמ"ע. מ"מ נאמן הוא באומרו שמ"ש והכל נעשה בכל תוקף איסור הנדר שיוכל לחול וכו' שזה לא היה רק נכתב לגוזמא דהא העדים אין עדותם מכחיש זה וממילא אין לנו לדון רק על הלשון הכתוב פה. ובזה נראה לצדד: ראשית מ"ש בתחילה שאחד מאתנו אסור עליו לצרף הגם שעיקר הנדר להתפיס בדבר הנדור ובכאן אסרו סתם עיין בסי' ר"ד מ"מ הרי הטור כתב שם שמי שאומר אסור עלי ככר זה הוי נמי נדר ועיין בב"י שתמה מאי נמי