יש מאין חלק א לה

עליה אעל"מ כתב דהמודעה קיימת דאנה"ן מי שנשבע שלא למכור בלי מסי' מודעא ועבר מהני אבל זה שבאנו לבטל המכירה מכח המודעא והוא ביטל המודעה אמרינן דהבטול לא היה מלבו דמסתמא לא יעבור על השבועה שנשבע שלא לבטל ונמצא שלא ביטל וכן יש לדקדק גם בלשון מהרש"ך בסי' קכ"ט וז"ל וגם יש טעם אחר לבטל זה הגט כיון שנשבע המגרש וכו' יראה שחזק וקיים מודעתו והאונסין באופן שלא יהיה להם בטול ע"כ דהנראה שהכל חוזר אל כח המודעא וכמ"ש ולפי"ז מהרש"ך והלח"ר ז"ל גם הם משלנו ומצו סברי כהתוס' ז"ל ומאחר עלות כל הני רבוותא דנקטי כהתו' ובפרט שמרן ז"ל בב"י דחה הגמ"ר וכ"פ בש"ע וגם מור"ם ז"ל בהגה כ"ד (מ"ש הב"ח דספוקי מספק"ל והש"ך ביו"ד כתב שכן עיקר והמע"ה עיין לכנה"ג סי' ר"ח הגה"ט או"ט תמה דא"כ הי"ל למור"ם להביא הגמ"ר בח"מ כי שם ביתו ולא ביו"ד ומזה הוכיח שדעתו כהתו' ורק ביו"ד לימד דעת לקונה שיראת שדי ע"פ יחלוף שלא יכשיל המוכר בשבו' וכ"כ הד"ן אה"ע סי' ג"ן דעצה טובה קמ"ל והבית אברהם סי' קי"ט באה"ע דלהרמ"א תלייא בלשון הנשבע שאם אמר שלא ימכור מהני ואם פי' שאין מכירתו מכירה ל"מ ע"ש) להלכה וא"כ ודאי הכי נקטינן ובנ"ד השו"ב שעברו על אותו החרם שחיטתם כשרה ובפרט שאפי' החולקים וחוששים לזווג הך דהגמ"ר להלכה באיזה חילוקים המתבונן בם יראה דכולם שייכי להתיר שחיטת השו"ב דנ"ד ואין להאריך: אך את זה ראה חדש מצאתי להקצות החשן בסי' ר"ח יצא לידון בדבר חדש דגם התוס' ז"ל לא פליגי אלא בנשבע שלא לגרש דהתם באמת מן התורה אע"מ דהבא על אשתו פטור כמ"ש התוס' גבי אונס שגירש דאתקוש מיתה לגרושין אלא דהוה ס"ד לרבא דיחזיר כמו אונס לכך אמרו דכיון דהאיסור בדוי מלבו לא יחזיר (עיין פמ"א ח"א סי' ס"ח שלא הבין כן בתו' ותמה עליהם והב"א שם אוי"ג תי' כהקצה"ח) ולחילוקו נראה דנפל פיתא בבירא דלא מהני בבדה מלבו רק בנשבע לגרש ולא בנ"ד. אבל אחר המחי' הנה דב"ק נגד שטת כל הפוס' דלא שני להו. וגם הגאון חת"ס ז"ל ביו"ד סי"ו כתב עליו ובמחכ"ת דבריו אינם והעלה להלכה ולמעשה בשוחט הנשבע שלא לשחוט בגבול חבירו ועבר ושחט דשחיטתו כשרה משום שאין גוף הדבר נעשה באיסור שנית משום שבדה מלבו ואפי' בחרמי צבור שלישית וכו' ע"ש כי האריך בישוב תשו' הרא"ש ודברי ה"ה דגזלה ותמצא מעדנים (שם רצה לחלק דאעל"מ הוא בדאורייתא ולא בדרבנן וכו' וסיים שצדקו דברי מהר"י הורוויץ בנוב"י קמא סי' ע"ו דבדרבנן ל"א אעל"מ ולחנם השיגו הנוב"י סי' ע"ז ותמיה אני כי המעיין שם יראה דקיימי בחרגמ"ה והחרם לכ"ע דאורייתא וע"ש לנוב"י פשיט"ל דחרגמ"ה אלים כוחיה לדחות איסור דאורייתא ופלוגתם שם היא לענין בדה האיסור) גם הנתיבות משפט בסי' ר"ח החזיק בחי' מהרימ"ט דאם בביטול המעשה יתוקן האיסור אעל"מ ובזה נ"ט לשוחט פסח על החמץ שהק' התו' מינה ומאי קו' כיון דאפשר לעשות בהיתר להש"ך אע"מ ומשו"ה כשר ותי' דהיה ראוי להיות אעל"מ כיון שאם נבטל מעשה השחיטה הו"ל כנוחר ומעקר ובזה לא יקרא עובר על לא תשחט וכו' ע"ש דלפי"ד גם בנשבע שלא לשחוט כיון שבביטול מעשה השחי' יתוקן האיסור ראוי לומר ל"מ והרב חת"ס שם כתב שכן דן על זה הרב הנז' בספרו חו"ד יו"ד סי' א' ולפי"ז ראוי לחוש בנ"ד אלא כיון שראינו למהרימ"ט המוליד ומצמיח זאת שם לא קם הכי לדינא מפני חילוק התו' דבודה איסור אע"מ הכי נקטינן: איכו השתא ניחזי אם יש לחוש בכאן לטענת מה כח ב"ד יפה שעשו הקהל חרם שלא לשחוט כאשר חשש הבנ"ח שם ולכאורה הדין עמו כנראה מתשו' מהרימ"ט דסי' קל"ח שכתב גבי תקנה שלא לקדש שחז"ל כשהתקינו התקנה לא נתכוונו אלא להפקיע דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתם ע"ש. אמנם