יש מאין חלק א כח

ת"א דצ"ה אם יאמרנו אין זה הספד וחלול יו"ט משמע דההספד הוא חלול יו"ט ופסק הרמב"ם בהת"ת פ"ו דאחד מכ"ד דברים שמנדין עליהם המחלל יו"ט שני והש"ע א"ח סי' תצ"ו כתב שמנדין למי שמזלזל בו ועיין בסנהדרין דצ"ט ואבות פ"ג דר"א המודעי דריש מקרא דאת דבר ה' בזה המבזה את המועדות אין לו חלק לעוה"ב וכפי' הרמב"ם בהלכות תשובה פ"ג ופירש"י מועדות חולו ש"מ. וא"כ כ"ש ליו"ט שני לכן שומר נפשו ירחק וכ"ש כי לא טובה השמועה אשר שמענו שאומרים צ"ה ושאר פסוקים במבואות המטונפות ובברכות דכ"ד אמרו היה קורא ק"ש והגיע למבואות המטונפות פוסק לא פסק מאי אמ"ר מיאשא עהכ"א גם אני נתתי להם חקים לא טובים ר"א אמר הוי מושכי העון בחבלי השוא רב אדא ב"א אמר כי דבר ה' בזה ע"כ. ולעיל מזה דימו כל ד"ת לק"ש לענין זה וכ"פ הרמב"ם פ"ג מה' ק"ש וז"ל ולא ק"ש בלבד אמרו אלא כל ענין שהוא מדברי הקודש אסור וכו' ובמקום הטנופת וכו' וכן בש"ע א"ח סי' פ"ה ומי לא יירא וירעד מלהבות אש הללו. והנוהג הפך מזה אין במנהגו ממש ועיין למהריק"ו שורש ח' דאין מנהג מבטל הלכה אפי' בדבר שבממון אלא אם הוא מנהג קבוע עפ"י ותיקין ויש לו ראיה מן התורה וכו' וכ"ש במנהג הרע הזה שעוקר דין תורה עש"ב. זהו הנראה להשיב על הנז' ושומע לי ישכן בטח: סימן ו' קהל שיש להם עזר הבשר מימי קדם אשר ממנו יותן פרס לת"ח ועניים וכו' ומפני המחלוקת קמו אנשים נכבדים לקעקע ביצת העזר הנז' והביאו שו"ב לשחוט מבלי עזר הנז' והבטיחו להתנדב נדבות ידועות לת"ח והעניים והכת שכנגדם מיאנו בזה והטילו חרם על השו"ב הנז' שלא ישחטו עוד והם לא שמעו לקולם. מה יהיה המשפט בזה: ואען ואומר הנה השאלה חתומה ניתנה ויש בה כמה סעיפים. ראשונה אם חרם זה דינו כחרמי הקהל השתא דעברו ושחטו יש לדון בזה אם שחיטתם כשרה אם לא. דלכאורה הא תליא בהך דתמורה ד"ד כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד דלאביי אי עביד מהני דאל"ה אמאי לקי ולרבא לא מהני והאי דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא וכו' ע"ש וכיון דקי"ל בכולי תלמודא הלכתא כרבא לגבי אביי בר מיע"ל קג"ם בהא נמי אעל"מ והו"ל מתה ולא שחוטה כמ"ש מהרשד"ם ביו"ד דס"ט ע"ג. וכ"ן דעת הרמב"ם בפ"ג מה' מלו"ל גבי חובל בגד אלמנה וכלי אוכל נפש שפסק שאם חבל מחזירין ממנו בע"כ. וכתבו שם הכ"מ והלח"מ משם הריב"ש סי' תפ"ח הטעם דפסק כרבא דאעל"מ ושאני לאו דלא תבא אל ביתו דמהני ואינו מחזיר רק כסות יום ביום וכו' משום דכתיב השב תשיב וכו' מכלל דמעיקרא לא וכ"כ ה"ה בפ"א מגזלה ה"ט. איברא דהלח"מ תמה ע"ז דאחר שפסק בבגד אלמנה אם אבד או נשרף לוקה מכלל דמעיק' לא וה"ט משום שניתק לעשה שאמרה תורה אם חבול תחבול ודרז"ל אפי' שלא ברשות עכ"ז השב אכולהו נמי קאי והרי הוא שנה ללא תבא וכו' וגם הסמ"ע סי' צ"ז סקי"ד פשיט"ל הכי וס"ל דאע"מ ובסקט"ו ביאר דעת הרמב"ם שכתב מחזירין ממנו בע"כ דהיינו דוקא בעת צרכן ובסה"ד כתב והא דכתב הריב"ש וכו' אהא דכתב הרמב"ם בבגד אלמנה דאתיא כרבא ישבתי בדרישה (בדרישה אין זכר לתשו' ריב"ש) ומהרי"ע בס' לח"י ח"ב ד"ו כתב לא ידע איך יתיישבו דברי ריב"ש לדרך הסמ"ע ולי ההדיוט נ"ל כונת הסמ"ע לדחות דברי הריב"ש ולומר דבמ"ש בדרישה גבי כלי אוכל נפש דמחזיר בעת צורכן יתיישב דעת הרמב"ם בדרך זה בבגד אלמנה ואין לשפוט דפסק כרבא וכמ"ש הריב"ש. אבל הגד"ת שע"א ח"ה והבני יאודה שם שקו"ט בדעת רמב"ם ואסיקו דפסק כרבא והבנ"י הוכיח זה מפי"א דשמיטה