יש מאין חלק א רנו

רגיל וכ"ש הכא דלא גרם לו במעשה רק בדבור. ג') שכתבנו לעיל דשמעון וראובן לא ידעו נימוס פרס בזה והו"ל שוגג שמעון בגרמתו ומהרימ"ט בח"א סי' צ"ה כתב דגר"ב דפטור אבל אסור היינו במתכוין להזיק אבל בשוגג פטור אף מד"ש. והגם שהגזע ישי הק' עליו ממ"ש בב"ק דנ"ה גבי כופף קמת חבירו סד"א לימא מי הוה ידענא דאתייא ברוח שאינה מצויה ופטור מד"ש קמ"ל הרי הגם דלביה אנסיה חייב בד"ש וכ"ש למ"ש התו' שם גבי טמון באש לר"א וכו' וא"ת גלוי וידוע וכו' וי"ל דאפי' בנתכוון לטובה שיוכל תוך כך להציל הבעה"ב מ"מ בד"ש חייב דאבע"ל לאסוקי אדעתיה שלא יבא לו הפסד בכך ע"כ הרי גם בנתכוון לטובה צדדו לחייב בד"ש דלא כמהרימ"ט ע"ש מ"מ מלבד דמהרימ"ט יישב דל"ד שוגג גמור שידוע שאין צד לומר שנתכוון להזיק למקום שיש לצדד הכי והכי דבזה הוא שאמרו הגם דלביה אנסיה וגם שי"ל שנתכוון לטובה כיון שיש לדון בו להפך הו"ל לאסוקי אדעתיה ולזה חייב וכ"ן ממהרש"ך ח"ד סי' ל"ב שהבין כן בטעם התו' שכתב וז"ל איברא דבההיא דהכופף קמת חבירו אפי' למ"ד טמון באש אתמר וי"ל לטובת חבירו נתכוון שלא ישרף מ"מ כיון שי"ל דאפשר שנתכוון להזיק חייב בד"ש ע"כ משמע טעם החיוב משום דאיכא למימר הכי והכי משא"ך בשוגג גמור עוד בה דהגזע ישי עצמו הביא מהרא"ה והר"ן שכתבו התם הט' משום שנתכוון לרעה אבל מתכוין לטובה פטור מד"ש וא"כ לו יהי אלא מח' הנה הכנה"ג בכללי הקי"ל אול"ד כתב דבמח' אי חייב בד"ש או לא אפי' תפס מפקינן מניה. ועיין לתומים סי' כ"ח סק"ד שכתב לס"ד דהתו' דמתכוין לטובה פטור איך ס"ד לומר כשתפס חבירו והוא צועק לא לרעה נתכונתי שתהיה תפיסתו מס' תפיסה ולקמיה כתב וכי האומר איני יודע אם אתה חייב לי יכול לתפוס ולהחזיק ע"ש ונמצא שאין תפיסת ראובן כלום. ד') דמעיקרא ס' הרדב"ז ז"ל דהחייב בד"ש ל"מ מניה רבים לוחמים עליה כי היש"ש שם כתב דאע"ג דבפ' השוכר את הפרה גבי חוסם פי פרה ודש בה דחייב בד"ש כתב רש"י דאי תפס ל"מ מניה שאנ"ה דחייב מן הדין אלא משום דקי"ל בדרבה מניה פטור משא"ך גרמא דמן הדין פטור בד"א אלא שחייב בד"ש אי תפס מ"מ וכ"כ הריב"ש סי' שצ"ב משם הרמב"ן דמידי דפטור מן הדין וחייב לצאת י"ש אי תפס מ"מ והבי"ד שניהם הש"ך דסי' כ"ח והחו"י סי' מ"ד והתומים סי' כ"ח אעפ"י שפקפקו בראית מהרש"ל מ"מ לדינא אסיקו כוותיה והשבו"י ח"א סי' קמ"ו הכריע בזה דבמקום שחייב לצאת י"ש מן התורה כגון כובשי עדות שהם בלא יגיד ונ"ע אי תפס לא מ"מ אבל כשאינו חייב לצי"ש רק מדרבנן כגון גר"ב מ"מ ע"ש שו"ר למט"א בע' גרמא שם האריך בענין זה וסו"ד אסיק לדעת מרן ז"ל ביו"ד סי' קס"א דאי תפס מ"מ שכתב באבק רבית שאם בא לצי"ש חייב להחזיר ואם תפס לוה משל מלוה מ"מ ע"ש ואע"ג דהרדב"ז בחדשות סי' תק"ג נ"ט ליה משום דלוה מדעתיה יהיב ליה וא"כ אין ללמוד משם למקום אחר כ"ז לשטתו שם בסי' רנ"ט דס"ל דמעיקרא אינו חייב להחזיר ולצאת י"ש מטעם הנז' אבל מרן שפסק שיחזיר לצי"ש ואפי"ה כתב דאי תפס מ"מ אינו אלא משום דס"ל בכ"מ כך דינו של הבא לצי"ש דהגם שהוא חייב בזה אבל אם תפס שכנגדו מפ"מ ועיין לדב"מ ח"ג ח"מ סוס"י י"ט שהעלה במח' זו לומר קי"ל וכ"ז לדידהו המרימים דגל קי"ל גם נגד מרן אבל לדידן העיקר כדעתו ואזדא לה תפיסת ראובן: איברא דהרב מט"א שם כתב דגם הש"ע יודה כשתפס שלא בעדים והוכיח כן מלשון רמב"ן שהביא הריב"ש וז"ל ובמנה לי בידך והלה אומר איני יודע שפטור אי תפס בעדים מפ"מ אעפ"י שהוא חייב לצי"ש מדכתב אי תפס בעדים משמע דבלא עדים ל"מ מניה וכתב שכן מצא החי' מפו' בלשון הרמב"ן בש"מ ריש מציעא דכ"ה. (עיין בש"ך סי' ע"ה סקכ"ו שדקדק מריב"ש