יש מאין חלק א רמז

כן לעיל מתשו' אבק"ר סי' ק"ה וכן יש לדקדק ממ"ש בסי' ר"ן על שכ"מ שאם עמד חוזר דה"מ בנותן אבל בהודה על נכסיו שהם של פ' קנה הלה וכו' ולא כתב הרי הן שלו ש"מ דס"ל הודאה עושה הקנאה) וא"כ פשוט דשטר הקנאה נקנה בכתו"מ ועוד י"ל דגם שטר ראיה שכתב הרא"ש דאינו נקנה בכתו"מ דוקא במקום שאין כותבין וזה כתבו לראיה אבל במקום שמקפידים לכתוב אפי' אם אינו רק לראיה מ"מ כבר כתב הר"ן דאין המקח נגמר עד שיכתבו השטר ואז יגמר למפרע והוי סרך קנין כמ"ש הסמ"ע סי' קצ"א סק"ז ע"ש וכיון דסרך קנין יש בו י"ל דנקנה בכתו"מ. וגם מה שהשיב המורשה להציל האשה מטענות אלו כיון שכתב לה והוא תוס' על הכתו' והבי"ר מתשו' מרן וכו' הדין עמו דהתשו' הנז' מכרזת ואומרת דכל שנכתב לשון תוס' לאורויי אתא דאין דינה כשאר מתנות אלא תוס' כתובה ככתובה ותשו' היורשי' דכתב כן שלא תגבה זה מעיקר כתו' (יסודם בזה עפ"י מ"ש באה"ע סי' ק"ט באומר סתם תנו מנה לאשתי די"א ידה עה"ע וי"א שהוא לבד מכתו' ובח"מ סי' רנ"ג סתם כי"א קמא. ולפיכך כתב תוס' על כתו' לאפוקי מזה) כיון דקי"ל סוס"י ס"א ופי' לו' דמדקדקין לשון השטר א"כ אם היה כותב והוא יתר על כתובתה כדבריהם אבל כשכתב והוא תוס' למימרא שדינו כתוס' כתובה וז"פ וכמ"ש המורשה איישר חיליה וזכתה האלמנה הנז' ככל הכתוב: סימן ל"ח ראובן תושב הודו וכעת נתגורר בערי פרס ויבקשהו שמעון להיות מנהל עסקיו ומחוקי המדינה שלא יזכר שם אדם על עסק רק אם יהיה אזרח פרס ולבקשת שמעון ביקש ראובן רשות ממלכותו פיטורין (כנימוס) ונכנס בצל פרס וישרת שמעון. וברוב הימים נשמע כי יש חק לפרס להפקיע הירושה מיורשי החוסה בצלה אם יורשיו במקום אחר. ולכן שמעון פחד על נכסיו והוציא הוצאות ושוחדות ע"י אמצעים שיוכל לזכות יורשיו מחיים בנכסים שיש לו במדינת פרס. והוא מבקש ההוצאות מראובן כי הוא הגורם לו. וכבר הוא תפוס מנכסי ראובן שבאו לו על ידו מאת יאוד'ה איש החסד. ובקשו הדין עם מי ואני עניתי כי בדב"ז דינא דגרמי או גרמא הוא ענין ארוך ממנו לחיוב וממנו לפיטור. והפיטור ממנו פטור אבל אסור וממנו פטור ומותר כידוע ממאמר דד"ג להרמב"ן בסוף שטתו לבתרא ועיין להרב דבר"י אירגאס סוס"י וי"ו: ולכן חובה מוטלת לברר ענין זה מאיזה סוג הוא ובפרט לדעת מרן ז"ל (שהבע"ד הנז' ממקומות שסומכין עליו) כי נפל ס' בפוס' בדע' מרן היכי ס"ל. והנה יש להוכיח דעתו ז"ל תחילה ממ"ש בב"י סי' שפ"ו ע"ד הטור ז"ל שכתב יש צד במזיק ממון חבירו ואינו עושה שום מעשה אלא שבגרמתו בא לו הנזק וקי"ל כר"מ דדאין דד"ג לפיכך כתב הרמב"ם דדוחף מטבע חבירו לים וכו' והשורף שטר של חבירו והזורק כלי מראש הגג וכו' ובא אחר וסילק כרים שתחתיו חייב וכו' ור"י פירש כיון דקי"ל גרמא בנזקין פטור וקי"ל כמאן דדאין דד"ג צריך לחלק ביניהם והיוצא מכלל דבריו דשורף שטר וכו' חייב משום דד"ג אבל המסלק כרים וכו' ודוחף מטבע וכו' פטורים משום דד"ג (פי' בב"י כלו' שאין זה דד"ג אלא גרמא) וכ"כ א"א הרא"ש ע"כ וע"ז כתב הב"י דמקור דברי הרמב"ם בסילק כרים הוא מפ"ב דב"ק דפטר בה רבה וכתב הרי"ף דלית הלכתא כוותיה כי הוא סובר דד"ג פטור כמ"ש בהגוזל דשורף שטר פטור מד"א וחייב בד"ש וכו' והראב"ד השיגו וכו' וגם הרא"ש כתב ור"י פי' דגרמא הוי כיון שלא עשה מעשה בגוף הכלי והכי מסתבר וטעם החילוק ביניהם מבואר בתו' וכו' דד"ג הוא כשהוא עצמו עושה היזק לממון חבירו ועוד שיהיה ההיזק נעשה מיד בשעת מעשה והתו' הק' על חי' אלו ונראה