יש מאין חלק א רמב

מהיכא משמע דס"ל דבהודאה אין בודקין אחריו איך הקנה (עיין בס' גד"ת מ"ש בזה) ולכן י"ל דה"פ דברי הב"י דלפמש"ל דהרי"ף והראב"ד פליגי בלשון מחמת שנתתי דלהראב"ד ס"ל דהוי הודאה וב' החסרונות נתקנו ולהרי"ף ס"ל דהוי כמו אני נותן דהוא הקנאה ויש שני חסרונות ע"ז כתב הטור דברי הרא"ש דאפי' אי הוי כמו אני נותן ס"ל שבזה הודה שיש לו והם ברשותו וא"כ חסרון אינם ברשותו ליתיה מיהא וזהו מחלוקתו עם הרי"ף וע"ז השיב הב"י שאין ראיה שהתם חיוב והכא הודה כלו' דס' הרי"ף כיון שהוא מקנה עתה אף שיש בדבריו הודאה שהוא מקנה לא יש בכללה שמה שמקנה הוא כעת ברשותו (וכתב אלא הודה שנתן וכו' מפני דברי הרא"ש שכתב הרי הודה שיש לו) ואסיק דמסוף תשו' הרא"ש נראה שחולקים: וא"כ גם בב"י אין ראיה שמבין דהרי"ף מיירי גם במודה על העבר. (עיין בזרע אברהם ח"מ סי' ג' ואילך האריכו בזה והבין מהב"י דהרי"ף גם במודה לעבר מיירי ותימה ולפמ"ש ניחא וגם מהרמ"ח שם כתוב קרוב לזה) ובזה ניחא מ"ש הב"י שם דהרמב"ם ס"ל כהרי"ף וכ"כ בבד"ה כיון שהרי"ף והרמב"ם בדעה אחת הן ומור"ם בתשו' הנז' והש"ך בסי' ס' תמהו עליו דהרמב"ם באני נותן מיירי דגם הראב"ד מודה ולפ"ז ניחא דכונת הב"י לאפוקי מס' הרא"ש דגם באני נותן ס"ל ל"ב שיהיה ברור שהיו ברשותו. ונראה דגם הרי"ף לא פליג על הרא"ש רק שאין בכלל אני נותן הודאה שהם ברשותו אבל מודה שיש בכללה הודאה שמה שמקנה יש לו ובזה ניחא מה שפסק הש"ע בסי' קי"ג דאעפ"י שאין אנו יודעים שיש לו דא"ק הרי הודה וכו' דכיון שבכלל דבריו שמה שמקנה יש לו גם להרי"ף רק שאינו ברשותו בקרקע כל היכא דאיתיה ברשותיה הוא. ובזה א"ש נמי מה שפסק סוס"י ר"ן דאמרי' כאן נמצאו וכאן היו וגם בסי' קי"ב הביא מח' בזה דנר' כסותר להך דסי' ס' (עיין בסמ"ע סי' ס' ור"ן ואחרונים עמדו בזה) דלא דמו להדדי דבסי' ס' הטענה היא הגם שנאמן שיש לו אבל אולי אינם ברשותו ובסי' ר"ן הטענה היא הגם שהיו ברשותו אולי הנך אזלי והני אחריני וא"ת דבסי' ר"ן איך יוצדק להרי"ף כאן נמצאו וכאן היו והרי יש לטעון אולי לא היו מעיקרא וי"ל דהתם מיירי בנותן סתם מטלט' או כל מטלטליו דלאו מכח הודאתו אתינן דיש לו מטלטלי' אלא משום דסתם אדם יש לו מטלטלי' רק לא נודע מה היה לו לז"א כאן נמצאו וכ"ה (עיין למהרימ"ט ח"א סי' ט"ל תמצא סי' לדברי דהך דסי' ר"ן היא טענה מחולפת משל סי' ס' כי שם עמד ע"כ אחת בפני עצמה) באופן דצדקו יחדיו פסקי הש"ע וסלקא שמעתתא אליבא דכ"ע מודו להרשב"א דבמודה הודאה ברורה שכבר עשה כו"ך מסתמא עשה כדין ונתקיים מ"ש בנ"ד דהעדים ספרו איך שהקנה וכו' דמסתמא אמינא שהקנה כדין וליכא חשש למ"ט: ומן האמור נחה דעתי בנד"ז ממ"ש העדים בפ"ע וכו' הקנה וכו' אגב דא"ק ולא ביארו שהקנה לו דא"ק תחילה ואז הקנה אגבן ואם הדברים כפשטן המקח בטל כמ"ש הרשב"א שם וכ"כ בח"מ סי' ר"ג כיון שזכה בקרקע בכסף וכו' זכה במעות. דאם לא קנה הקרקע במה יקנה אגבו אבל לפמ"ש דבדרך ספור כתוב השטר הנז' ובספור אמרי' מסתמא נעשה כדין ניחא שו"ר לכנה"ג סי' ר"ב בהגה"ט הביא מח' בענין זה וצריך אני לעמוד בבירורה. הנה מדברי מהרש"ך ח"א סי' קמ"ו מוכח דכל שלא כתב להדיא שהקנה דא"ק ואגבן הקנה וכו' הורע קנין זה וכן הבינו מדבריו הרב מהרי"ב והח' השואל בפ"מ ח"ב סי' צ"א אבל הפ"מ ז"ל כתב דלא יתכן דהא כיון שכתוב שהקנה אגב דא"ק יש במשמע שהקנה דא"ק תחילה אלא טעם הדבר משום דבעינן אגב וקנה כלו' שיקנה הקרקע באיזה קנין ואגבו וכו' והתם לא נזכר בשטר שום קנין (ע"ש שטרח ליישב לשון מהרש"ך עד"ז ולא עלתה לו ממה שהציע מהרש"ך בתחילה לבטל הקנין משום שלא היו צבורים ולדרכו אפי' צבורים ל"ק