יש מאין חלק א רמא

עשה כהוגן מנ"ל והגם דנראה התם מהשאלה דבתורת מתנה בעי למיתבא ניהליה מחדש וא"כ אם יודה שמעיקרא הם שלו יהיה מפורסם ששקר ענה ובכה"ג נראה שאין לומר הודאת בע"ד כק"ע ממ"ש בש"ע סי' קי"ג גבי הקנאת דא"ק דאם כתב הקניתי לו ארבע א"ק אע"ג שאין אנו יודעים לו קרקע הודאת בע"ד כק"ע לחובתו משמע דוקא באין אנו יודעים מהני ולא ביודעים להפך וכן יש לדקדק מהב"י סי' רנ"ז שכתב ע"ד הטור בהודה לגוי נותנים לו וז"ל ואעפ"י שאנו חושדים שאינו חייב לו אלא שרוצה ליתן לו מתנה מ"מ כיון שבלשון הודאה אמרה נותנים לו הרי לא זיכה רק משום שאנו חושדים ואין ברור לנו שאינו חייב אבל בברור לא מהניא הודאה. והדרן עלך לומר דדעתו בתשו' ודאי משום דכשהודה מסתמא הקנה כהוגן מ"מ אפ' לדחות עוד דאין טעמו כן אלא מטעם הפ"מ דכשאפיק מתנה בלשון הודאה ל"ש בזה מ"ט. ולכאורה היה נראה להוכיח להפך דסובר דלא כהרשב"א ממה שמצינו בטור סי' ס' מח' הרי"ף והראב"ד באחד שכתב לחבירו מחמת שנתתי לו ק' זהובים שעבדתי לו וכו' דלהרי"ף בעינן שיהיו הזהובים מטבע שאינו נושא ונותן בו הא לא"ה מטבע אינו נקנה בחליפין וגם בעינן שבשעת קנין יהיו ברשותו הא לא"ה על המקבל להבי"ר ולהראב"ד ס"ל שהאומר נתתי לפ' כו"ך הודאה היא ולא הקנאה ומי שהודה ע"ע שנתן אין בודקין אחריו היאך נתן ויש לנו להעמיד השטר בחזקתו ולומר שזיכה אותן לו ע"י אחר ונשארו בידו ונעשה עליהן שומר וכו' ובש"ע פסק כהרי"ף ע"ש ולפ"ז נראה דס"ל שהמודה אין לנו לומר מסתמא הקנה כדין. אבל אחר הישוב א"א לומר כן חדא דשם באבק"ר סי' ק"ד לימד להציל מהך דאין מטבע נקנה בחליפין שיודה שיש לפ' אצלו מנה בפקדון והוא שומר וכו' וזה סימן שהוא פוסק כהראב"ד ז"ל ותו דהרשב"א גופיה באותה תשו' הרגיש מתשו' הרי"ף הנז' לענין אחר וישבה ומדוע לא הרגיש שהיא נגדו במאי דס"ל שהמודה בדבר מסתמא עשהו כדין ותו הנה הרי"ף בפסקיו הביא מ"ש בש"ס וליקני ליה בהודאה וא"כ נהי שאין זה מציל למה שחשש למטבע אינו נקנה בחליפין דל"א מסתמא הקנה כהוגן מ"מ ודאי דמהני הודאתו שהיה לו אותם מעות בעת שהקנה ולמה בתשו' חשש גם לזה. לכן מכל הנז' נראה דגם הרי"ף יודה להראב"ד כשהודה בלשון ברור להודאה דאמרי' מסתמא עשה אלא דבלשון מחמת שנתתי לו הוא דפליגי דלהרי"ף ס"ל אין זה לשון הודאה אלא הקנאה ולכך חשש כנז' ולהראב"ד ס"ל דג"ז לשון הודאה (וכ"ן מלשון הראב"ד שכתב עליו שהאומר נתתי הודאה היא ולא הקנאה) ומסתמא עשה כהוגן ועיין בתשו' מור"ם סי' צ"ב שפי' כן וממילא כן יש לפרש בדעת מרן נמי שפסק כהרי"ף והוי כהרשב"א ז"ל: והגם דעמ"ש הטור שם אחר דברי הראב"ד וא"א הרא"ש בר"פ אעפ"י כתב דאדם יכול לשעבד עצמו להתחייב בדבר שאינו חייב עתה אעפ"י שאין לו נכסים וכו' כתב הרב"י ז"ל דנראה מדבריו שהרא"ש חולק על הרי"ף ול"ן שאינם חולקים דהרי"ף מודה להרא"ש שאדם יכול להתחייב וכו' לפי שגופו ועצמו הוא אלא דההיא דהרי"ף לא חי"ע וכו' אלא הודה שנתן לו במתנה כו"ך זהובים ואם לא היו מצויים בידו אותה שעה אין כאן מתנה כלל. וכ"מ בתשו' הרא"ש סוף כלל ל"ו שחילק בין מתחייב לנותן וכו' ע"כ ומדבריו אלה נראה לכאורה דהרי"ף פליג עם הראב"ד אפי' בהודה שנתן וכו' דלא כמ"ש. הנה בלא"ה יש להעיר במ"ש לבסוף דמסוף תשו' הרא"ש שכתב שהנותן נמי חייב אעפ"י שלא הי"ל כיון שהודה שיש לו נראה דפליג על הרי"ף ע"כ כי הרי"ף בשתים פליג אהראב"ד אחת במה שאין מטבע נקנה בחליפין דלהראב"ד בהודאה אין בודקין אחריו איך הקנה והב' במה שלא נודע שהיו ברשותו בעת הקנין דלהראב"ד בהודאתו הרי אמר שהם ברשותו וא"כ אנה"ן דהרא"ש נמי ס"ל כהראב"ד בהא דבהודאה נכלל שהם ברשותו אבל