יש מאין חלק א כד

הלוך אבל להניח המטה ברחוב כמנהגם נראה דאסור דכל שהייה מרגלת ההספד וכמשמעות המשנה במ"ק אין מניחים המטה ברחוב שלא להרגיל ההספד וכלשון הזה כתב הרמב"ם בפי"א מה' אבל והש"ע יו"ד סי' ת"א ובב"י משם הנמק"י והלבוש כתבו כלשון הזה אסור להרגיל ההספד בחוה"מ לפיכך אמרו אין מניחין את המטה ברחוב בחוה"מ שלא להרגיל ההספד וכן לא יוליכו את המת וכו' עד שיהיה הקבר מזומן כדי שלא ישהו הרבה בביה"ק וירגילו את ההספד ע"כ. ועיין בש"ע א"ח סי' תקמ"ז והטור ביו"ד אסר הנחת המטה בסתם והרי פשוט מדברי רמב"ם פי"ב מאבל דאין הנחת המטה בכלל מעמדות וז"ל כדרך שעושין מעמד ומושב לאנשים כך עושין לנשים וכו' אבל אין מניחין מטת האשה ברחוב ע"כ. וא"כ גם לדידהו דעושים מעמדות ולא בעבור הספד איך כוללים בהם גם הנחת המטה שמרגלת הספד. וכ"ש שיש לערער עליהם במה שסיפר השד"ר הי"ו כי שני ת"ח פתחו במגלת איכה וקינות וצ"ה וטפחו על פניהם וסיפרו שבחי המת עד שגעו כל העם בבכיה והתנצלו שאין בקול משום הספד והדרשה תדרש וכו' שאין נקרא הספד רק טפוח על לב וכמ"ש במ"ק דכ"ז אמר עולא הספד על לב דכתיב על שדים סופדים. ואחד הרואה שכל דבריהם הבל הבלים דהא בטוי"ד סי' שמ"ד כתב ומצותו שירים קולו וע"ש בב"י וגם הב"ח מקורו הערה מברכות ד"ו אגרא דהספדא דלויי ופירש"י ורמב"ן שהוא הרמת קול והביאו הירוש' שאמרו מצוה לצווח על המתים דכתיב האנק דום ועיין בזקן אהרן סי' ל"ח מה שהאריך לאסור ולהוכיח אודות הקינות שאומרים בשבת חזון וגדולה מזו כתב ה' שבט יאודה סי' שמ"ד שאף קול נמוך רק שיהיה מעורר הבכי די בזה למצות ההספד והוא העיקר ע"כ. ולפ"ז מ"ש עולה הספד על לב רבותא קמ"ל דגם בזה יוצא ידי הספד אבל הרמת קול ודאי עדיף והוא מצוה מן המובחר וכמ"ש הטור ומצותו שירים קולו. ובזה ניחא מ"ש בסוף מ"ק מאן דיספד יספדוניה מאן דידל ידלוניה ופרש"י מאן דידל שמרים קולו בבכיה. וכיון שהרמת קול היא עצמה הספד א"כ היינו מאן דיספד וכו' אבל עיקר ההספד הוא מ"ש עולא והדלויי הוא מצוה מן המובחר. באופן דעבדו איסורא רבה בהרמתם קול נהי גם מ"ש והדרשה תדרש שכחו מ"ש המג"א א"ח סוס"י תקמ"ז וז"ל עיין ביו"ד סי' ת"ג דמשמע כשאין אומרים צ"ה אין אומרים שבחו של מת דהא נמי מרגיל את ההספד וא"כ אסור לדרוש עליו וע"ש בהגהות מהר"ב פראנקל ז"ל דהא בהא תליא: ועתה נברר איסור ההספד מתי אסור. הנה הרמב"ם ז"ל פי"א מה' אבל כתב שהמועד אסור בהספד וכו' וכן אין מספידין את המת בחנוכה ופורים ור"ח וכו' בד"א בשאר העם אבל ת"ח שמת סופדין אותו במועד וכו' אבל לא ביו"ט שני ואין סופדין אותו בימים אלו אלא בפניו וכו' אבל הטוהש"ע בא"ח סי' תקמ"ז ויו"ד סי' ת"א לא ביארו רק דין ההספד בחוה"מ וסתמו דין י"ט שני ומ"מ מרן גילה דעתו בכ"מ שכתב ע"ד הרמב"ם וז"ל אבל לא ביו"ט שני טעמא דמסתבר הוא כיון שהוא במקום יו"ט דאורייתא. והנראה דמחמת פשיטות דין זה לא הוצרכו הטוש"ע לבארו והוא ממ"ש רב פפא במ"ק דכ"ז אין מועד בפני ת"ח וכ"ש חנוכה ופורים והו"ל לאשמועינן רבותא טפי דאין יו"ט שני בפני ת"ח אלא ודאי אין שום סברא להספיד גם לת"ח ביום שני ואין לומר דאדרבה פשיט"ל להיפך משום דקיי"ל יו"ט שני לגבי מת כחול שוייוהו רבנן דהא הר"ן בפ"ק דמ"ק הבי"ד הב"י שם ובכ"מ פי"א מאבל כתב איכא מ"ד יו"ט שני כחול שויוהו רבנן וקורעין בו וכו' ואינו נראה שאין אלו עסקיו של מת ע"כ וא"כ ההספד נמי דכוותיה ויפה דנו חכמי הישיבה והביאו משם מהר"ץ והכלבו וגם מאשל אברהם בא"ח סי' תקמ"ז שכתב משם החס"ל ז"ל דאין מספידין ביו"ט שני אף לת"ח וגדולה מזו י"ל דגם בחוה"מ אסור לדרוש ולהספיד