יש מאין חלק א רלח

א"ץ קנין דהתם לא נתן שו"ד והכא נתן המשכנתא. גם טענו היורשי' דאם מכר ואם מתנה אין לו קיום רק בחוג'יט של המלכות משום דד"מ עיין בפנ"י ח"ה ח"מ ס"ג והבעל לא כתב חוג'יט כי חק זה לא היה בזמנו והמורשה השיב דבמשכנתא אין חק בזה. עוד טענו היורשי' ששטר זה כתוב בלשון הודאה וידוע בסי' ס"ו דאין כתו"מ רק בשט"ח או קנייה וכו' ולא בשטר ראיה. וזה אשר כתבתי להורותם: בריש מראי'ן לא ידעתי כונת היורשי' בביטל המכר בטענת מעות טמונים אם ר"לו שגם דמי המכר דאבוהון הוו כמ"ש הטור בסי' פ"ה שלא כיוין במכירתו אלא להוציא המעות מידה וכיון שנתגלו לו יקחם עם הקרקע ע"כ דא"כ הוא לא צדקו בזה דמלבד דגם הטור ל"א אלא בטוען בריא שהמעות אלו שלו הם וכמ"ש שם בשם הר"י ולפ"ז כיון שמת והיורשי' הם שטוענים כן עיין למהראנ"ח ח"ב סוס"י דלא שמעינן להו כשטוענת היא בריא נגדם דשלה הם ואפי' כשטוען הבא מכחה שמא נגד שמא דיורשי' כתב שם דכולי האי שנטעון שמא מעות טמונים היו ושמא שלו ל"ט ע"ש עוד בה דהרמב"ם פכ"ב מאישות לא סל"ה שכתב ואם היו המעות טמונים לא קנתה וכו' ואותם המעות ילקח בהם קרקע והבעל אוכל פירות וע"ש הטעם בה"ה ז"ל וכוותיה נקטינן להלכה בש"ע שם דהדמים הם לה. ואם ר"ל שכיון שהמכר בטל הו"ל הני זוזי מלוה גביה ונאמן לומר פרעתי והיורשי' יטענו שהחזירם לה עיין במהראנ"ח שם התחיל טענה זו בלשון שמא תאמר ולא זכינו לתשלום סתירתה: אבל עכ"פ מהמשך הלשון נראה דלא קמה באפיה אמנם זכינו לבטול טענה זו בפי' בס' אורים גדולים למוד רי"ח שכתב כיון שדין דמים אלו שילקח בהן קרקע והבעל יאכל פירות לא שיחזרו לידה והשתא עבר זמן ולא נשבע שקנה בהם קרקע אחר ואם היו קונים מסתמא קלא הו"ל למילתא ודאי גמר והקנה לה חצרו בהם והיה אוכל פירותיו וא"כ גם לצד זה לא צדקו היורשי'. ועוד כיון דקיימינן ביורשי' והמעות הנז' לא נודע אם גלוים היו אם טמונים נהי דבטור כתב בלא נודע וכו' עליה להבי"ר וכ"פ בש"ע עיין במהראנ"ח שם דכ"ז הוא אם טוען הוא בבריא טמונים היו אבל בטענת שמא דיורשי' המכר קיים הגם דבס' מקרא סופרים אות מחאה והאו"ג שם תמהו עליו דהא קי"ל דטענינן ליורש בשמא מאי דמצי למטען אבוה בבריא (ועיין בסמ"ע בסי' ס"ו סק"ך) מ"מ האו"ג שם כתב דכ"ז להלכה אבל למעשה גברא רבה אמר מילתא ע"ש ועיין במבי"ט ח"ב סי' פ"ט כתב כמהראנ"ח. ומה שהציעו שהאשה הנז' אין לה מעות גלויים ר"ל שזה מפורסם לעולם בלי ס' הנה מלשון הטור משמע דעיקר הידיעה תלוי בבעל ולא בעולם וז"ל אם היו המעות שקנתה בהם ידועים לו (דיקא) קנתה ומשכח"ל שיהיו ידועים לו ולא לעולם והוא פשוט ועוד דמעיקרא יש לי לדון בנד"ז שהשטר נקנה בכתו"מ אי שייך בו טענת גלויי זוזי כי בב"ב דנ"א ע"א מפו' לרב הונא דבכל מכר קרקע כיון דאית ביה כסף ושטר לית ביה טענת גלויי זוזי דדל זוזי מהכא ותיקני בשטרא וברשב"ם הרחיב הדבר דמה הי"ל לכתוב השטר אלא גמר להקנות בו והו"ל כשטר מתנה ע"ש ולא דחו דברי ר"ה רק משום דקי"ל דבמכר ל"ק עד שיתן דמים כלו' וכיון דדמים אין כאן דהא לא נתכוון בהם אלא לגלויי זוזי שטר אין כאן ול"ד לשטר מתנה דאין הכל תלוי רק בשטר. אמור מעתה שטר כתו"מ שכתב באבק"ר סי' קל"א דאע"ג דלא יהיב דמי קנה דכות"מ אשכחן בקנין שטרות כסף לא אשכחן ע"ש הרי הוא כשטר מתנה ושייך בו ס' ר"ה דדל זוזי ותקנה בשטרא: ומה שנראה לכאורה נגד זה מהתו' שם ד"ה דל זוזי שכתבו דמהנייא שמעתתא דר"ן (ור"ל אפי' אליבא דר"ה) בכתב השטר תחילה ואח"כ נתנה דמים דאי אמר לגלויי זוזי הוא דבעי לא קנתה ע"ש והט' ודאי דאפי' לר"ה דס"ל בשטר לחוד קונה