יש מאין חלק א רלו

בתשו' רא"ם סי' למ"ד ברוצה לגרש ולפרוע כתו' ואינו יכול משום חרגמ"ה דפטור ממזונות כיון שהוא אנוס והפרמ"א כתב דבאינו יכול מחמת שבועתו חייב במזונות משום שהוא הביא האונס ע"ע ע"ש (והארכתי בזה במ"א) והרי החילוק מפו' בין אונסא דאתי מחמתיה לדאתי מעלמא והכי מסתברא בנד"ד דבשתק מחמת עלילות הקונה לא איבד זכותו דאל"כ כל קונה יעשה כן או עלילה אחרת ומה הועילו חכמים בתקנתם וז"פ: גם מ"ש ה"ה שגם דמי המקנה לא יטלו רו"ש כ"א בשבועה ז"פ מדין סקריקון ס"ב בסי' רל"ו. ואף דהכא ודאי קנו בשטרי גוים לא סמכינן על הסך הכתוב שם לסיבה הידועה. ועיין בסי' ס"ח דאפי' שטרי מקח ושט"ח העולים בעש"ג בעינן שיעידו עדי יש' דאינם ידועים בקבלת שוחד והכא מפורסם להפך: אתאן השתא למ"ש דההוצאות והשוחדות לא יטלום אפי' בשבועה רק בבירור עדים והרגיש מסי' רל"ו בגוי הבא בעקיפין שנותן לקונה ממנו ההוצאות ע"כ דמי הבית ותי' דהתם מבריח ארי והכא מרביצו ועוד דאפ' התם נמי במברר בעדים איירי והוכיח כן מלשון התקנות ויש לי לפקפק בדבריו דאין הכרח מן התקנות כיון שאם באנו לחייבם בהוצאות הוא משום שההנו אותם ה"ז בכלל המקח ועדיף מפשיטי דספרא דלא הוצרכו בעהת"ק לבארם דכ"ז בכלל המקח ועוד איך מצא לאוקומי די"ז במברר בעדים והרי אבוה דהאי דינא הוא הרא"ש טעמו בזה משום שהקונה מהגוי ההנה בעה"ק ומדמי לה להך דרועה שהי"ל לקדם ברועים ובמקלות וכו' ע"ש וכן בסי' שע"ה אשכחן ביורד לשדה חבירו שלא ברשות ונטעה אם עשוייה ליטע יתן לו שכרו וכו' משום דהגם שעשה שלא ברשות סו"ס נהנה במעשהו והתם פסק שנוטל בשבועה ונק"ח כמה הוציא או בשומת ב"ד גם בסי' קנ"ח כתב אם אין המקיף יכו"ל כמה הוציא ישבע כעין דאוריי' ויטול כיון שברשות הוציא ואם אמר שומו לי שומעין לו וכתב הסמ"ע כיון שברשות אף שלא נטל רשות כיון שחבירו נהנה מזה נק' ברשות ע"ש מכ"ז מוכח דכל המהנה חבירו אף שלא ברשות יטול בשבועה או שומת ב"ד אבל ל"ב בירור עדים ועוד למטוניה דזה מרביץ ארי כי הזיקו בקנייתו מהגוי כלפי לייא ראוי לחייבו בנזק ולא שיטול ההוצאות ואפי' אם היה מרשהו כמ"ש בסי' ש"פ שאפי' אמ"ל פטור אתה חייב לשלם מה שהזיק ובסי' שפ"ב כתב בהגה שאין המזיק נאמן לומר שנתן לו רשות ומדוע זיכה לרו"ש בהוצאות אם יבררו בעדים: אבל לדידי אני מסתפק אם קנית רו"ש דנ"ד מאת הגוים לטובה או רעה דמצד אחד כי הגוים באים שלא כדי' על בעה"ח ואלוו דצייתי דינא קנו מהם נראה שהוא לטובה וא"כ ממש"ל מוכח דיטלו גם ההוצאות בשבועה או שומת ב"ד ולא דמו לסרבן דסי' י"ד ושותפין דסי' צ"ג סט"ו וסי' קע"ו סל"ז דצריכים לברר כמה הוציאו בעדים כי בסי' צ"א גבי הך דכתב מור"ם מי שהוציא הוצאות על נכסי חבירו ברשות חבירו והנתבע אינו יודע כמה הוציא ישבע התובע ויטול הרגיש הסמ"ע מהך דסרבן ושותפים דלא סגי להו בשבועה אלא בבירור עדים ותי' דשאני הכא שהוציא לטובת חבירו משא"ך התם ע"ש והגם דהש"ך ז"ל חילק משם מו"א ז"ל בין הוציא ברשות להוציא שלא ברשות ונד"ז הוציאו רו"ש שלא ברשות. לא זכיתי להבין חי' זה דמאי שלא ברשות דקאמר אי שלא ברשות הנתבע הרי הך דסי' שע"ה שלא ברשותו ודי בשבועה ואי שלא ברשות ב"ד וס"ל דמהנה חבירו יורד ברשות ב"ד הרי בסרבן מפו' בהגה שאפי' נתנו לו ב"ד רשות צריך בירור בעדים. ואי כל עושה טובה קורא אותו הרב יורד ברשות זהו תי' הסמ"ע ובדב"ק משמע דלא כהסמ"ע ומוכרח לומר דס"ל ז"ל דעושה טובה אף שלא ברשות די לו בשבועה רק משום דס"ד בהוציא הוצאות בלי טובה אף שהיו ברשות בעל דבר צ"ב בעדים דכיון דאין