יש מאין חלק א רל

ועוד י"ל דגם בלא טעם הנז' הכא פטורים כיון דתביעתו היא לגבי העניים שהביא להם נדבות דהן אמת שהר"ן בפ' ב' דייני גזרות וה"ה פי"ב מאישות משם הרשב"א (הבי"ד הב"י) כתבו דהזן את חבירו סתם לאו לשם מתנה איכוון (בש"ע לא נזכר זה רק בסי' קע"ו סמ"ד כתב אם אחד מהשותפים טען סחורה ע"ג בהמתו או נתנה בחנותו סתם נוטל שכרן ושולחנו של אברהם ז"ל הוכיח מזה דהזן סתם לאו לשם מתנה איכוון ולפי טעם הרשב"א בזה הביאו הב"י משום דשותף יורד ברשות נ"ל דאין הכרח מזה למקום אחר משום דשאני שותף דסתמו מתעסק לשות' ואלמלא חמורו ישכור אחר) והפ"מ שם סי' צ"ג כתב דאין חולק בזה מ"מ הנה לכאורה תשו' הרי"ף שהביא ב"י סי' קכ"ח וביו"ד סי' רנ"ג נראית כסותרת שהשיב על ראובן שזן יתום משלו שאין לו ליטול ממנו כלום לפי שלא אמ"ל אוציא עליך משלי בתורת הלואה וכיון שלא אמ"ל כן מסתמא לשם ג"ח איכוון וכו' ומוכרח לחלק עפ"י מ"ש הב"י שם ביו"ד משם מהרי"ו דל"א הרי"ף רק ביתום אבל באיניש דעלמא אם יש לו חוזר ומשלם (ועיין למהרימ"ט אה"ע סי' כ"א שהוסיף להוכיח כדברי הר"ן מהרמב"ם פ"ז מזו"מ דדוקא בשולח תשורה או נותן מעות ומיאן המקבל עד שהפציר בו וכדי יין דסבלונות וכו' הוא דפטור דמסתמא לשם ג"ח איכוון משא"כ בענין אחר והרגיש מתשו' הרי"ף הנז' וחי' בין יתום לאיניש דעלמא והמש"ל באותו פרק הרגיש בסתי' דברי מהרימ"ט משם לסי' מ"ג דנראה דגם בעלמא למתנה איכוון ולעד"ן דבסי' מ"ג משום חומרת קדושין אמרה) וגם הפ"מ שם סבר לחלק כן. (והוא פלא מדוע לא הרגישו מהך דהתשב"ץ דגם באיניש דעלמא אם אמ"ל דור בחצירי דפטור) וא"כ הכא בנד"ז שההנה את העניים בסתם הנה מפו' ברי"ו שם דסתמא לג"ח איכוון ואם לא היה מהנה אותם כל ישראל היו מצויים לפרנסן ולמד זה ממשנה מפורשת פ"ה דפאה עני העובר ממקום למקום מותר ליקח מן הצדקה ולכשיגיע לביתו פטור מלשלם ופסקה ביו"ד סי' רנ"ג וכ"כ ערה"ש סי' קכ"ח דין ה' משם הרדב"ז דמפרנס עני אף שהעשיר פטור מלשלם (עיין כנה"ג הגה"ט אוכ"א דמהרמ"א סי' ע' חולק) וכ"ש יתומים דאיכא בגוייהו שהם פטורים כמ"ש וכזה ראה וקדש ביו"ד שם שפסק וז"ל מי שפרנס יתום והיה מכווין למצוה וכשהגדיל תבע ממנו מה שפרנסו פטור (מ"ש והיה מכוין למצוה לאו למימרא שגילה דעתו בכך אלא סתמו כן וכן פי' מט"ש הגב"י אוט"ו) וסיים מור"ם אפי' הי"ל ליתום אותה שעה וכ"כ התשב"ץ ח"ג סוס"י קס"ז דגם בהי"ל אותה שעה פטור דמסתמא לג"ח איכוון ולמד זה מתשו' הרי"ף ודברי הרמב"ם בשושבינות ע"ש. ומ"ש ב"י סי' קכ"ח לחלק בין הי"ל ללא הי"ל נר' דלא קאי רק על מה שחי' בדברי הרי"ף דביתום קטן דל"ש לומר הי"ל להתנות עליו שהוא חייב ע"ז כתב דגם הוא אינו חייב רק בהי"ל נכסים דאל"כ כל יש' מצויים לפרנסו אבל גדול מודה דגם בהי"ל פטור דהו"ל להתנות ואינו חייב רק בהיה תחת"י מנכסיו ע"ש) ומה שנראה נגד זה מדברי הרשב"א שהביא ה"ה דמסתמא לאו לשם מתנה איכוון דמיירי גם ביתום דכן הביא ראיה לזה מיתומים שסמכו אצל בעה"ב. (והגם דמור"ם נראה שרצה לזווגם דדברי הרי"ף שפסק ביו"ד מיירי שגילה דלג"ח איכוון הנה בגד"ת דשנ"ג דחה זה והוכיח דהרי"ף מיירי גם בסתם) וגם הגד"ת הרגיש כן על מרן דבח"מ פסק כהרשב"א ביתומים שסמכו דחייבים לשלם ואילו בסי' קכ"ח וביו"ד סתם כהרי"ף בב"י בלי חולק והצ"ע י"ל דאנה"ן דלזווג הרי"ף להרשב"א קשה לשמוע (דמ"ש הכנה"ג בסי' קכ"ח הגב"י אוכ"א לזווגם בתי' א' דהרי"ף מיירי בלא היו נכסים תחת"י והרשב"א מיירי בהי"ל זה לא יספיק לתרץ בעד התה"ד סי' שמ"ח שדן כהרשב"א והתם לאו מכח שלא הי"ל משמע רק תלה ביש לו ואינו רוצה להתפרנס ותי' השני דהרי"ף מיירי ביתום עני והרשב"א בעשיר מב"י