יש מאין חלק א רכו

לוקח א"א לומר כן לע"ד כי דברי הש"ע לקוחים מהטור וע"ש שהביא הך שיעור דמיזל ואמטויי מדברי הר"מ ותמה על משמעות הרמב"ם דבעי עד שישתמש ואי לא מצי לסלק אפי' לזמן מרובה דזה לא מסתבר ובב"י ובד"ה תי' דהרמב"ם אתא לטפויי אדרב האי דאם נשתמש ושתק המצרן גם בתוה"ז דר"ה סגי ע"ש גם אהך דהחזיק לוקח הביא דברי הריב"ש שכ"ך והוכיח מהם דהוא מפרש כפי' בהרמב"ם ע"ש דנראה מב"י דהך והחזיק לוקח של הטור היא עצמה וראהו משתמש דהרמב"ם ואם הטור בעי שניהם דוקא גילוי וחזקת לוקח שהיא תשמישו הדק"ל גם עליו גם על הרמב"ם א"ו או או קתני הטור שאם נתגלה או ראהו החזיק ושתק גם קודם הגילוי זכה. וכפי' הב"י ברמב"ם. והנה זכינו לתשו' הרמב"ם הביאה מהר"מ אלשקאר שם ששאלוהו כמה זמן המצרנות והשיב מי שעומד במדינה לא יוכ"ל לא ידעתי דחברך חברא אית ליה וכו' ע"כ ש"מ דס"ל כל שנעשה הדבר בעדים דשייך חברך חברא אי"ל וכמ"ש ב"י מחו' ה' משם הרשב"א ולא מיחה זכה לוקח גם אם לא ראהו משתמש וכפי' ב"י בדבריו. וא"כ גם מצד זה זכה שמעון במקחו גם לפי התקנה ולית מאן דיזעזעניה ושלום: סימן ל"ה אחת מהמושבות למן הוסדה נהגו להקים להם איש על העדה (מוכתאר) להגן עליהם מעלילות השרים ולהריץ אגרות למתחסדים עמהם בנדבות וכו' לשרת את אחיו חנם ולכבוד ותפארת. ועתה האיש האחרון אשר לו איזה שנים משרת אותם כנז' קם לבקש שכר למפרע על הימים שעברו והם משיבים שאינם חייבים. כיון שלא התנה ודרכם שלא לשלם וגם שירותו שמשרת אין הדין נותן לשלם עליה שכר. וגם שבחירתו לא היתה מדעת הכל. ורצונם לדעת הדין: הנה לכאורה נראה דחייבים הם לשלם שכרו הגם שלא התנה וכמ"ש מור"ם סי' רס"ד וז"ל וכן כל אדם העושה פעולה או טובה לא יוכל לומר בחנם עשית עמדי כי לא צויתיך ע"כ אבל אחר הישוב נראה שא"א להיות שכל הפעולות יקיפם דין זה כי רבו סוגים מתחלפים בש"ע ופוס' בקבלת התועלת בלי תנאי ולא ראי זה כראי זה. וראשי פרקים מפו' בטוב"י והש"ע. א') בסי' קכ"ח דין מבריח ארי ופורע חוב חבירו שפטור מכלום. ב') דין מציל חמורו או דבשו של חבירו והפסיד את שלו בסי' רס"ד וכן בסי' ש"ג רועה שהציל ברועים ובמקלות בשכר שיש לו שכר הראוי ליתן לאחר לטרוח טרחא כזאת ולא יותר הגם שהפסיד חמורו ויינו. ג') הדר בחצר חבירו שלא מדעתו בסי' שס"ג דאי קיימא לאגרא וגברא לא עביד למיגר נוטל ממנו שכרה ומסוג זה יתומים שסמכו אצל בעה"ב ופרנסם משלו בסי' ר"ץ וביו"ד סי' רנ"ג המפרנס יתום משלו. ד') היורד לשדה חבירו שלא ברשות ונטעה או ביתו ובנאה בסי' שע"ה ודינו אם אינה עשוייה ליטע שמין לו וידו עהת"ח ואם עשוייה ליטע שמין לו וידו עהע"ל שאומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנוטעה ונוטל מבעליה ע"ש. ולולא דברי הראשונים ז"ל לא תשיג דעתנו הקצרה טעם השינויים בהם אחר שכולם מתאימות בקבלת התועלת ומה אלו אף אלו. אבל כבר עמדו בזה התו' בב"ק דנ"ז גבי משלמת מה שנהנית אמ"ר בנחבטה ובב"מ: דל"א וכתובות דק"ז והרא"ש והנמק"י והמרדכי בפ' הכונס ע"ע ותכלית דבריהם דמבריח ארי דפטור (עיין ברש"י משום דמצוה קעביד) היינו מדעתו הגם דאית ליה פסידא או שלא מדעתו ולית ליה פסידא (המרדכי חו' בזה) אבל כשהבריח שלא מדעתו ואית ליה פסידא חייב הניצול וכ' הוא בדלא הוה בריא הזיקא לניצול כי היה פתחים ודרכים שלא יוזק הממון בלא זה אבל כשהיה בריא הזיקא שא"א לו להנצל בלתי זה וקדם המציל והציל חייב לשלם לו וה"ט שחייבו בכל הנז' רק אכתי קשה אמאי בשומר שהציל בשכר נוטל כל מה שהוציא