יש מאין חלק א ריב

סימן ל' האי צו"מ דאית ליה דינא בהדי ראובן שהיה דחוק למעות בעבור נדן בנותיו שהגיעו לפרקן וגם לפרעון חובותיו אשר הנוגשים אצים בו לפורעם ולזה הסכים למכור חצירו לשמעון ונתפשרו ביניהם על המקח וקודם שיגמרו הקנין בא האי צו"מ לוי אשר גם הוא אחד מהנושים מכח ירושת אביו ז"ל ופחד שמא תקדום א' אביו בשטרות שהם תח"י לגבות מראובן והוא יצא נקי וקדם ונתפשר לקנות הוא מראובן חצי החצר הנז' במאה לי"פ. ויען שלא היו כל המאה לי"פ מזומנים תחת יד לוי וראובן רוצה לקחת איזה סך להתפשר בו עם הבע"ח כדי שתשאר המקנה משופה בלי שעבוד ויוכל למוכרה לו בשופי הקדים לתת לו סך ל"ה לי"פ שבכללה הפשר של חוב אביו והסך ס"ה לי"פ נשאר תחת ידו וראובן כתב לו נייר בחת"י וז"ל להיות לראיה ביד פ' שקבלתי מאתו סך ל"ה לירא ובהסך הנז' נכלל החוב שמגיע מאתי לאביו ז"ל וסך ס"ה נפוליון מחוייב ליתנם לי פ' בר"ח אדר"א מחוייב ליתן לו קנין וחוג'יט בממשלה על המכירה שמכרתי להנז' על יד הראב"ד מהר"ר פ' וכל ההוצאות במכירה שייך על הקונה ולראיה ח"ש טו"ב טבת תרנ"א פ' והראב"ד קיים חתי' בזה"ל דא חתי' פ' שחתם בחת"י ממש על הנ"ל ובפני נעשה גוף הענין ואשרתיו כדחזי פ'. וראובן היה דוחק כמה פעמים בכל יום לפרעון הסך הנשאר קודם ר"ח אדר. גם בתוה"ז רצה לוי לחבר ביתו הסמוכה למקום המקנה בהטלת קורות מזל"ז וראובן מנע הפועלים בקולות וברקים שאין ללוי חלק ונחלה במקנה עדין. ויען שלוי הנז' לא מצא מלוה עד שתהיה המקנה משופה וגם נגלו אליו סדקים בכתלים ופחיתת אבנים מכיפת החצר מצד התחתון שאצל המבוי ביטל לקנות ותובע הל"ה לי"פ. והראב"ד סידר פס"ד לזכות ראובן כי נגמר המקח בכסף ושטר וחזקה ומחוייב לוי לפרוע הסך הנשאר ואם לא יאבה הרשות נתונה לראובן למכור החצר ההיא בפחות ולהשתלם משם הסך הנ'. ולוי הגם כי יד ושם לו לבקש זכותו מפני שהוא נוגע בדבר הפציר בי להפך בזכותו את אשר תשיג ידי. ויען כי זחלתי מפליטת הקולמוס. וגם שלא יארך הענין. בחרתי שלא להעתיק דברי הראב"ד הי"ו רק במקום ההכרח ואנופף ידי רק לענין דינא והוא אפי' כשנאמר דהמעות שנתן הם תחלת פרעון מ"מ הכא שידענו שהוא דחוק למעות והיה יוצא ונכנס ותובע שאר הדמים כתב בח"מ סי' ק"ץ דלא קנה הלוקח את כולו והחוזר בו ידו עהת"ח והכא שחזר הלוקח רצה המוכר אומ"ל הילך מעותיך או יאמ"ל קנה מהקרקע מזבורית שבה כנגדם. והראב"ד נ"י רצה לשלול דאין כאן דין עייל ונפיק משום שלא תבעו ביום שקבעו לפרעון. ואח"ה הנה שם בסט"ו כתב הא דאמרינן דכי עייל ונפיק אזוזי ל"ק היינו בידעינן דלא מזבין אלא משום דצריך לדמי ואפי' אם קבע זמן לפרעון וכשהגיע הזמן דחקו לפרוע לו מעותיו וזה דחהו והדיין רואה שהוא דחוק למעות ועייל ונפיק אזוזי ל"ק. מדכתב ואפי' משמע דכ"ש אם תבעו קודם הזמן וידענו שהוא דחוק למעות דל"ק. וכן מתבאר מהב"י דשם ביאר דברי הטור במח' שהביא בין ר"ח להראב"ד ושהרא"ש פישר דהכל תלוי בעיני הדיין שאם ידע שיציאתו וכניסתו משום דהוא דחוק למעות ל"ק ל"ש קבע לו זמן ל"ש לא קבע ובבד"ה פסק כהרא"ש וזהו פסקו בש"ע ומשום דלא תימה דמי שלא ידענו שהוא דחוק אין בו דין עייל ונפיק כלל לזה בסט"ז כתב ס' הרמ"ה שבטור בשם יש מי שאומר דאם עייל ונפיק ביומא דאוקמוה לזביני וכו' ל"ק כלומר דזה מורה שהוא דחוק אע"ג דלא ידעינן בבירור דצריך לדמי ובזה יאותו דברי הש"ע לדברי הטוב"י למעיין. וא"כ בנד"ד שברור שלא מכר רק משום דצריך לדמי ל"ב שיהיה עייל ונפיק דוקא ביומא דאוקמוה לפרעון אלא כיון שהיה יוצא ונכנס גם מקודם הו"ל עייל ונפיק ואין כאן מכר בכל. ) (למטוניה דמר דזה