יש מאין חלק א יח

להלכה כולהו מודו לדברי מהרי"א וגם רמ"א ז"ל שם סק"ב כתב כן והנוב"י ז"ל מה"ת בסי' כ"ט כ"כ בפשיטות ובסי' ל"ח הוסיף דל"מ אם רוחצים ומחממים המרחץ תמיד דאז אין תועלת רק ליש' ולא לגוי אלא אפי' מרחץ שאין מחממים אותו אלא למי שבא בשעתו דאסור דאטו אם ידחם הגוי היום יבואו למחר אולי ילכו למקום אחר ואולי היום פנויים ומחר לא וא"כ מחשש זה הוא מוכרח לחמם להם בשבת ואדעתא דיש' עביד שלא יפסיד ול"ד לסופר ואורג דהתם בפועל תליא מילתא אם יעשה היום או מחורתו משא"כ במרחץ וכו' דבבאים תליא מילתא ע"ש אך בנד"ד דשייכי ביה הנך טעמי ואפ' דהרמב"ם ז"ל מודה בהו לאסור לא אשכחן להתיר בו. ואשר ראה והתקין הרב דבר"י ז"ל בנדונו למסור העורות לתקנם בסך קצוב בזמן רב או מעט דגוי אדד"ע לא שייך הכא בנד"ד דאין שם דבר מיוחד לקצוב עליו וכל יום ויום הפעולות חדשים לבקרים: ולזה חשבתי דרכי לתקן להם עפ"י מ"ש מור"ם בסי' רמ"ד ס"ב דגם בלא התנו יכול היאודי להשכיר חלקו לשותפו הגוי או לשוכרו בקבולת וכמ"ש לעיל סי' רמ"ד גבי מכס ע"כ והנה מדתלה לה כיפי בהך דמכס נראה לכאורה דמתיר גם בשוכר לו חלקו של שבתות לבד או בשוכרו בקבולת לכשיגבה ק' דינרין יטול כו"ך וייחד לו שבתות כלו' שהתנו בזה דוקא על יום השבת. אלא דלקו"ד אי אפשר להתיר בכה"ג חדא דהנה מקור דין קבולת במכס הוא מדברי המרדכי הביאם הב"י בסי' רמ"ד ושם מבואר דטעם ההיתר הגם שקובע לו שכרו לשבתות משום פסידא שרי והך נמי דשוכר לו חלקו לשבתות לבד מקורה מהג"א גבי לוקה מטבע מהמלך הבי"ד הב"י סי' רמ"ה והוק"ל עליהם איך התירו לשכור לו לשבתות לבד הרי גבי שדה וכו' לא הותר ש"ש אלא בהבלעה ותי' דשרי משום פסידא כמכס ע"ש ועיין למג"א סי' רמ"ד סקי"ח שחולק על הב"י ז"ל וס"ל דלא שרו משום פסידא אלא בשוכר גוי בקבולת דהוי ש"ש בהבלעה אבל במשכיר לו ריוח השבתות דהוי ש"ש שלא בהבלעה אסור גם במקום פסידא ע"ש ונהי דלא צייתינן ליה בהא נגד מרן מ"מ גם מרן אינו מתיר אלא במקום הפסד רב כמכס ומטבע ולא בכל הפסד וכבר תמה כן הט"ז בסי' רמ"ה סק"ג והמט"י סי' רמ"ד סקי"א הסכים עמו וכ"ש למ"ש הפנ"מ סי' ל"ח דלא התירו רק גבי מכס דמפסיד מקרן ולא בהפסד מניעת הריוח כמרחץ ותנור וכ"כ מחצית השקל סי' רמ"ה סק"ח בדעת המ"א סי' רמ"ד סקי"ח דזהו החילוק בין מרחץ למכס לדעת הרב"י ע"ש ועוד אני תמה דהמתחקה בשורש דברי ב"י גבי מכס יבין מקו' ותירוצו שם דלא סגי להתיר מטעם פסידא לחוד רק אם לא נתיר לו יתבהל מהפסדו ויבא לידי מלאכה דאורייתא כמו גבי מכס שיבא לכתוב וכ"ן מוכרח להניח בדעתו במה שתי' על הג"א דשרו לשכור גוי למטבע משום פסידא דאי לא שרית ליה אתי להכות בפטיש וכו'. וא"כ היכא דלא אתי לידי איסור תורה הגם דאיכא פסידא לא שרינן ליה וכ"כ הט"ז סי' רמ"ד סק"ו ומ"א שם סקי"ו לדעת ב"י רק שהם חלקו עליו וא"כ מור"ם דקאי על דברי הש"ע ומוזכר שם בלא התנו גם מקח וממכר דאין בו איסורא דאורייתא היכי מתיר לשכור לו חלקו או להשכירו בקבולת אפי' אי הוי פסידא. לכן נראה עיקר כמ"ש המ"א ז"ל סי' רמ"ה סק"ח במסקנת ביאור דברי מור"ם דלא התיר רק בשוכר לו חלקו לשנים או ג' ימים ולא ייחד לו שבת או בשוכר לו בקבולת לכשתגבה ק' דינרין אתן לך כו"ך וגם בזה לא ייחד לו יום השבת דאז הו"ל ש"ש בהבלעה ושרי גם בלא פסידא ומשום מראית עין ליכא כיון שיש לגוי חלק בו. ומ"מ אין אני רואה לסמוך להתיר בנ"ד זולת אם ישכיר לו חלקו בהבלעה כנז' או אם ישכירנו בקבולת כה"ג שיהיה לו חלק בגוף הריוח המגיע לישראל בכל המלאכה כו"ך לק' דכה"ג אריסות היא זו