יש מאין חלק א יז

לגוי לבדו בין רב למעט ויו"א ליש' לבדו או שיחזרו למכור עסק השות' וכו' (מכר גמור כמפו' באחרונים) ויחזרו לקנותו בשות' ויתנו בשעת הקניה כנז' ואז גם אם בשעת חלוקה נתרצה הגוי לחלוק בשוה שרי. הא לא"ה אין תקון שיטול ישראל משכר שבת כלום דהו"ל כמעמיד פועל לעבוד יום השבת והוא נגדו בחול (עיין טע"ז בב"י ואחרונים) רק הגוי יטול שכר כל השבתות לבדו אם ידוע ואם אינו ידוע יטול שביעית מכל הריוח יעוש"ב ובנד"ד דלא התנו מתחילה וקשה להם למכור ולחזור לקנות ולהתנות צריכים תרופה ממ"א. ואין להקל בנ"ד דהם עצמם אינם עוסקים במלאכה רק ע"י פועלים ולטעות דהיינו הך שכתב המ"א ז"ל סק"א שאם הם אינם עושים כלום רק שהגוי מסיק ואופה בתנור ונותן שכירות דרשאי יש' לקבל חלקו בהבלעה ולא חיישינן שיאמרו לצורך יש' הוא עושה כיון שיש לגוי חלק בו ע"כ דלא קרב זה אל זה והתם מיירי בגוי הבא מעצמו ואופה פתו דלאו בשליחותייהו קא עביד מה שא"כ הכא דבשליחותייהו קא אתו הנך פועלים נהי דאין כאן איסור שכר שבת דהוי בהבלעה וגם לא מראית העין כיון שיש לגוי חלק בו מ"מ הרי יש כאן משום מעמיד פועל וז"פ. ואין לומר דנ"ד דהפועלים שכורים בקבולת כו"ך לזמן פ' אין כאן מעמיד פועל דגוי אדד"ן עביד לדידן דאתכא דמרן סמכינן והוא פסק בש"ע סי' רמ"ד ס' הרמב"ם בסתם דשכר לו גוי לשנה או לשתים שיארוג לו בגד או יכתוב לו וכו' דמותר ואע"ג דהביא ס' הראב"ד דפליג בקבולת זמן בשם יש מי שאומר הא קי"ל סתם ואח"ך מחלוקת ה' כסתם דלא שמה מתיא מכמה טעמי. חדא דפסק בהגה דכששכרו לכל המלאכות שיצטרך תו"ז השכירות לכ"ע אסור וטעם הדבר עיין במ"א סקי"ו דקרוב הדבר שיצטרך למחר למלאכה אחרת ונמצא מרויח היש' בשבת ע"ש ונ"ד נמי דמצויה להם המלאכה והפועל מחויב לעסוק בכל אשר ימצא לו הוי דכוותה וכמ"ש לקמן והגם כי הרב נוב"י קמא סי' ל"ח וגם בהגהותיו בדגול מרבבה כתב דהב"י ז"ל לא ברירא ליה אי הרמב"ם מודה בהכי עכ"פ ספקא הוי בדעתו. ועוד כי הט"ז בסק"ה והמ"א בסק"א כתבו דאם השוכר מקפיד על הפועל שלא לישב איזה יום בטל גם הרמב"ם מודה דאסור ועל מבוכה זו עמדו הרבנים מהר"י אירגאס ז"ל בסי' ט' הבין דהרמב"ם מתיר גם במקפיד והשיג על הדב"א ז"ל סי' קל"ב שכתב להפך ונסתיע מהרב הלבוש ומנח"ך ז"ל שכתבו כדבריו אבל הרב מים רבים סי' ט"ו וט"ז שקו"ט טובא עמו לעמוד לימין הדב"ש ז"ל וגם הרב זרע אמת ח"א סי' ל"ב כתב כי פשט הרמב"ם כדב"ש ז"ל וכן הרב מטה יאודה סי' רמ"ד סק"י או"ג חזק זרועות הדב"ש ז"ל וגם הרב דבר"י ז"ל גופיה להלכה לא זז מדברי הט"ז ומ"א ז"ל וכיון שכן בנ"ד אנ"ס דהבעלים מקפידים אם הפועלים עצלים ובטלים ואסור. וע"ע להרב פנים מאירות סי' ל"ח בח"א יצא לחלק דלא התיר הרמב"ם אלא לשכור לדבר מיוחד כגון אריגת בגד וכתיבת ספר והשנה תספיק לאותו דבר גם בלי שבתות דאז לא נ"מ מידי לישראל וגוי אדד"ע משא"ך בשכור לכל מה שיבא לידו דאז ודאי נהנה הישראל במה שבא לידו בשבת והביא ראיה לזה מדברי הרא"ש ע"ש ואנכי הרואה דמקור דב"ק נובעים ממ"ש הב"י ז"ל סי' רמ"ג ע"ד הטור דמותר להשכיר תנור ומרחץ בקבלנות במקום שאין שמו עליו דמהרי"א ז"ל כתב דא"א לגרוס בקבלנות דגם המתירים קבלנות דוקא בשדה ובית שאעפ"י שלא יעשה המלאכה בשבת ישלים ביום אחר אבל מרחץ ותנור שאם לא יעשה המלאכה בשבת יפסיד ישראל ריוח אותו יום נמצא יש' נהנה ממלאכת שבת ע"ש הרי דברי הפנ"מ כבר אתאמרו משמיה דגאון מהרי"א ז"ל והגם כי הב"י כתב ע"ד דאפשר לדחות טעם זה וביאור דבריו נתחבטו בהם המפז"ל ע"ש לט"ז סק"ב ולתוספת שבת סק"ב מ"מ