יש מאין חלק א קעה

מחוייב לקוברה מס' דלפ"ז אינו יורש מה שתפסה מאחר שאינו רוצה לקוברה ע"כ וממילא מובן שאם רוצה לירש מחוייב לקבור. וכ"כ הב"ש סקט"ז דאם רוצה לירש יקבור ע"ש (מש"ש דלא כמשמעות הב"ח לא ידעתי מאי משמע להפך ומ"ש אינו חייב בקבורה אעפ"י שיורשה כבר כתבתי ביאורו) וד"ב: אבל נראה לדון דאינה מורדת ולא יירש גם הנכסי' המוחזקים וכמ"ש לקמן בע"ה והגם דיש מעב"ד דהיא מורדת וב"ד בתר ב"ד לא דייקי מה אעשה דגזרת עירין פתגמא לעיין בזה ועיין בסמ"ל דנ"ו שכתב מהרדב"ז דדי"ז דוקא בזמן הש"ס וכו' והגם דמרן באבק"ר סי' כ"א פליג מודה הוא בדין זה גם כתב מהרדב"ז דכשאינו מבורר פסקם אם מהדין אם מהפשרא לא דייקי אבל כשניכר שדנו מהדין דייקי ובדס"ב הביא מחסדי דוד דהאידנא שהכל כתוב על ספר דייקי אפי' אם הם ב"ד שלם ואפי' במילתא דרבנן ע"ש וע"ז סמכתי ודקדקתי במעב"ד שלהם וז"ל ירדו לדין הבעל פ' והמורשה מאשתו וכו' אשר זה ט' שנים לא קרב זא"ז וכו' ותבע המורשה לבעל הנז' לעשות מה שהדי"ן לרחק או לקרב וכו' והבעל השיב שאינו יכול עוד לשבת עם אשתו הנז' בשום אופן שבעולם והמציא לפנינו קב"ע כמה עלבון סבל ממנה וכו' ואמרה שלא יוסיף עוד לבא אצלה ושאינה רוצה אותו בשום אופן גם המציא לפנינו התראות ב"ד ע"י סובדי"ץ שאם לא תחזור בה תפסיד כתו' ולא השגיחה בדבריהם גם הב"ד עצמם הלכו אצלה ודברו עמה אולי תחזור ואם לא תחזור בה תהיה מורדת ולא השגיחה וכו' ובכן נענה מן הדין שהאשה הנז' היא מורדת ע"כ והרשות ביד הבעל ליש"א אחרת עליה ואם ירצה לגרשה תטול בלאותיה הקיימים אשר הם תחת"י דוקא ומה שאבד אבד ולא תטול משל בעלה כלום ואין לה כתובה ולא תנאי כתו' ומה שתחת"י מנכסי בעלה תחזירהו לו כמבו' כ"ז באה"ע סי' ס"ז עכ"ל ואני תמיה דכיון דפסקו דינה כמורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה ולפיכך גם מבלאותי' לא תטול רק מה שתחת ידה. א"כ מדוע לא הכריזו עליה ד' שבתות דהוא דינא דגמ' וש"ע והגם דהגמ' כתבו משם ישי' בבליות דלא עבוד הכרזה הנה הרמב"ם כתב שאין לילך אחר מנהגי הישיבות ואנו אין לנו אלא דברי הש"ע. ועיין להמבי"ט ח"א סי' רס"ט ביטל מעב"ד דמורדת משום העדר ההכרזות גם משפט"י לכמהרפ"ב ז"ל דהוא מגדולי המערב בח"א סי' רנ"ה כ"כ. עוד בה דבהמלכת ב"ד לא ביארו לה שתפסיד כתו' רק שתהיה מורדת ואטו נשי דינא גמירי מהו פי' מורדת ומאי נ"מ ועיין להרדב"ז ח"א סי' קע"ז הבי"ד הכנה"ג בהגה"ט אוכ"ב דבעי להתרות בה תרתי שתפסיד כתו' ושאין כופין לבעל לגרש ואז כשלא חזרה בה תפסיד כתו' ועיין בס' מעין גנים לסי' ע"ז כתב הטעם להמלכת ב"ד ולא סגי בהתראות מפני שתתבייש מהם וגם כשתשמע שהסכימו לפסוק הדין ולתת ביד הבעל תאמת הדבר ותחזור בה ע"כ והכא לא זה ולא זאת דמלבד שלא ביארו לה הפסד הכתו' גם לא הודיעוה שמוכנים לפסוק הדין וגם באמת לא פסקוהו עד אחר שתבע המורשה שלה לרחק או לקרב ומתחילה חשבה שהכל רק לאיום וגזום. וכיון שכן נראה דהדין חוזר לפי המבואר בח"מ סי' כ"ה. ואין לקיים ענין זה מטעם מנהג דתנאי המנהג לקיומו רבים הם ובעי עפ"י הותיקין. ושבא הדבר לקו הדין ודנוהו הב"ד כמה פעמים עיין להרב מר ואהלות אה"ע סי' י"ב וסמ"ל דנ"ה ובדנ"ו כתב דדין שנתברר לזכות בחד מרוב הפוס' או מקי"ל אין לסותרו משום מעשה רב ואין להאשה הזאת דין מורדת ואדרבה נראה דהבעל הנז' הוא המורד כיון שתבעו המורשה לרחק או לקרב והשיב שלא יוכל עוד לשבת עמה נראה דדבור זה לשון מרד הוא כמ"ש מהרא"ש סי' קפ"ז דהאומרת איני רוצה בו שנאתיו לא נק' עוד בעלי הוי לשון מרד ע"ש וה"ה למורד ואיהו ל"ב לא התראה ולא הכרזה וכבר האחרונים עמדו מה בין זה למדיר בסי'