יש מאין חלק א קסד

ובדה"ץ הי"ו וה' יזכנו לאמתה של תורה: סימן כ"ד יעקב מת והשאיר חצר ובתים לבניו וכ"א מהם היה דר בחלק מהבתים והקרקע משועבד לאמם לאה בעד כתובה ומזונות לימים חמלה לאה על ראובן בנה העני וסילקה שעבודה מהמקום אשר היה גר שם למוכרו ולמשכנו ואח"כ מכרו לאחיו שמעון ויסע הוא וכל אשר לו לארץ אחרת ותמת הא' לאה וגם ראובן בנה וישובו א' ראובן ובניה עירם ושמעון חמל עליהם ונתנם לדור במקום אשר קנה ועתה אשת המת ממאנת לצאת משם ורצונה לטרוף המכר ההוא בעד כתו' המוקדמת למכר ושמעון משיב שאין לה לטרוף כיון שהיה משועבד ללאה אמם הו"ל ראוי ואין כתו' גובה מהראוי. וטרם שהגיע ראובן לירש כבר מכר וסילוק הא' לאה ידוע שלא סילקה רק להנאת ראובן לרווח ביתיה ולא שיחול שעבוד אשתו. ומע' הרב מ"ד הא"ח נפשנו האריך דזה הוי ראוי וגם ציין להרב אמרי נועם למהרי"ד ז"ל שלא הגיע זמן לחול שעבוד רחל א' הבן והצדיק שמעון בדינו ומענותנותיה דמר שאל חו"ד בזה: ומריש אמינא יודע רבוני כי ערבים עלי דברי דודי ורצוני להתבסם בתורתו רק שאין הזמן חפשי לכן אשיב בקצרה לענין דינא. מה גם שבענין ראוי ידוע הוא סתי' שתי תשו' הר"מ שהביא המרדכי בפ' נערה ובפ' כל הנשבעין וקמחא טחינא הוא בס' הפוס' עד שנוכל להחליט שלא ימצא בזה דב"ח כלל. ואין צ"ע רק בדעת מרן הק' דקי"ל כוותיה היכי ס"ל וגם ע"ד נשמו אחרונים כי בב"י אה"ע סי' ק' הביא תשו' פ"ן דשעבוד האל' משוי לנכסי' ראוי בלי חי' ובלי חולק. ואילו לגבי בכור דאינו יורש בראוי פסק בח"מ סי' רע"ח ואה"ע סי' ק"ד כתשו' הרא"ש (והיא כהר"מ דפ' כה"ן) דכל שלא נשבעה האל' הבכור נוטל פ"ש דהו"ל מוחזק. והפר"ש אה"ע כ"ד ס"א חי' דשאני בכור משום דהעיקר תלוי בו במה שהיה מוחזק בו לא כן בכתו' דבעינן שיהיה מוחזק אחר מיתה והיד ימין ח"מ סי' נ"ב החזיק בחי' זה להלכה ולמעשה אבל המשכה"ר מע"א אוצ"ו כתב דבין בכור בין ירושת הבעל בין כתו' שוים והעיקר שאם משועבדים למזונות הם ראוי אבל לכתו' הוו מוחזק ע"ש ומ"מ בנ"ד דהוא גביית כתו' והוא משועבד לזקנה גם למזונות לדברי שניהם הוי ראוי. והגם דהכא מתה לאה ולא נשבעה וקי"ל דאין יורשיה יורשי' כתובתה ואפי' אם היתה נשבעת קי"ל בסי' צ"ו דבקרקע אין מכרה מכר זולת אם נשבעה ערם המכר והכא קרקע הוא מ"מ נראה דאין זה תלוי בזה דנהי דנכסי יורשי' הם אבל מ"מ הרי משועבדים לה ומי יודע שלא היתה נשבעת וזוכה בהם לזה עיקרו ראוי ובפרט כי נד"ז משועבדים למזונות ובסי' צ"ג פסק בסתם דה' כוותיה דניזונית בלא שבועה ומכח זה פסק שם במכרה למזונות שוה בשוה אפי' בינה לבין עצמה מכרה קיים (וכבר הארכתי בזה במ"א) באופן דמכח שהוא ראוי אין לה לגבות כתו' ממנו וצדקו בזה דברי הרב הנז' הי"ו. והגם כי הי"ל לבאר שלאה היה שטר כתו' בידה דאל"ה אין לה לגבות כתו' ולא מזונות כמ"ש בסי' ס"ו וסי' צ"ג סי"ח בסתם דקי"ל כוותיה אפ' טעמו שבמקום השאלה אר"ץ טובה פשט המנהג (וכן הודיע ח"מ משם הרב מהרי"ץ לבטון הי"ו) להגבות הגם שנאבדה הכתובה עפי"ד הה"ג מו"א אה"ע סי' ו' ע"ש נ"ט לזה ומכללם שמנהגם לכתוב כתו' דאירכיסא מן המסוודיה ע"כ וע"ז סמך ההפ"ו ולא העיר. וגם טעמו שלא ביאר ענין הנדוניא שכתב מור"ם סי' ק' שדינה כחוב ובחוב נפל מח' אי גובה בראוי או לא עיין בב"י סי' ק"ז משום דשם נראה דעת הב"י נוטה לס' רמב"ן דס"ל בע"ח אינו גובה בראוי כי הביא רבים כוותיה וכן הש"ך דקדק מלשון הש"ע בסי' ק"ד ע"ש. וע' לה' זרע יעקב ן' נאים ז"ל סי' ל"א וצדקו דברי הרב הפו' הי"ו: