יש מאין חלק א קסב

בזוזי ולאהדורי התפיסה. ועיין בסי' ק"ג דאפילו משכונא או אפותיקי עכ"ז אינו יכול למוכרו בלא ב"ד כיון דמצי לסלוקו בזוזי וכ"ש שלא יחזיק בו לעצמו. אבל דסי' קכ"א לכאורה היא נגד מהרש"ך ז"ל דשם נפל ס' בגרושין והיא אומרת גרושה אני ואטול כתו' והיורשי' אומרים אלמנה ולא תטול כ"א חצי כתו' והוכיח הרב דנכסי בחזקתם קיימי ולבסוף הרגיש ממסקנא דפא"ן דנכסי בחזקת אל' קיימי ותי' דלאו חזקה ממש קאמר אלא לענין מזונות אם אמרו נתננו והיא אמרה לא נטלתי דעליהם להבי"ר כדין פרעתי חובי הכתוב בשטר דאינו נאמן ואף זו בתנאי ב"ד יש לה מזונות ואם הם טוענים אחר מעב"ד אינם נאמנים וגם היא אינה נוטלת אלא בשבועה כדעת הרמב"ם וכו' ואילו היה בחזקתם ממש לא היתה צריכה לישבע ע"כ דמוכח דאין לה רק חזקת שטר אלא שלכאורה דבריו תמוהים דהא הך דפרעתי חובי שאינו נאמן מפו' בחו"מ סי' ל"ח דוקא תוה"ז וא"כ הך דיתומים אומרים פרענו דמדמה לה מוקים לה כפירש"י במזונות דלהבא כפירש"י וכ"כ הערה"ש סי' צ"ג לדעת התשב"ץ ודלא כפי' התו' דבמזונות דלשעבר מיירי ורבים הם בשטת התו' הרא"ש והר"ן והרמב"ם ומדוע לא הלך אחרי רבים. גם מה שהביא ראיה משבועה שהצריך הרמב"ם לאל' נראה דהוו שני הפכים כיון שהרמב"ם מוקי להך דיתומים אומרים פרענו במזונות דלשעבר יחייב הדין דחזקת שטר הוא לה ומדוע חייבה שבועה: והנה אמת שבב"י הובא משם הר"ן והרשב"א וה"ה מדחייבה הרמב"ם היסת ולא נק"ח משמע דבחזקתה קיימי והם באים להוציא ולזה נשתנה דינה מנשבע ונוטל רק הריטב"א הוא דגריס בהרמב"ם שנשבעת כעין של תורה ויישב בעדו דלשטתיה אזיל דאפי' מי שיש בידו משכון חשוב כנשבע ונוטל ע"ש ובט"ז והב"ש סקכ"ה כתבו דלגרסתנו שאני הא דעדיף חזקתה בנכסי' ממי שיש בידו משכון ובזה תגדל התימה איך יליף התשב"ץ מהרמב"ם דנכסי בחזקתה ואי ס"ל כהריטב"א וכגרסתו הו"ל לבאר. ועוד דבסי' יו"ד דימה האשה למשכיר דנכסי בחזקתו. לפיכך לפי חומר הנושא י"ל דגם בסי' קכ"א משום דלענין פרעון כתו' אתשיל השיב דנכסי' בחזקת יתמי וס"ל כמ"ש התו' שם לתי' בתרא וגם המרדכי משם ראב"ן ורש"י הבי"ד הג"א בפא"ן דל"א נכסי בחזקתה קיימי רק למזונות ולא לכתובה ודלא כריב"א ע"ש ועיין בש"ע סי' ק' אלא דלבסוף הוק"ל דכיון דלטענתם היא אלמנה א"כ חייבים במזונותיה ולמזונות נכסי בחזקתה קיימי ויהיו בחזקתה גם לכתו' דמאי שנא וע"ז תי' דבשלמא מי שהנכסי' מוחזקים שהם שלו וזה אומר קניתי על הטוען להבי"ר ואם היו גם כאן הנכסי' מוחזקים בשלה ואין להם מגע יד בהם רק טענת קנין או מה שטענו שהתקנה הקנית להם שיעור חצי הכתו' אנה"ן דעליהם להבי"ר אבל חזקה דהכא לא כן דידוע שאין הנכסי' שלה רק משעבוד כתו' עשאום בחזקתה לכל ס' שיפול במזונות ואפי' מזונות שעברו אבל בטענת שאין לה שעבוד כתו' מעי' כגו"ז שאומרים שמכח התקנה אין לה רק שעבוד חצי כתו' אין חזקתה מועלת לטענה זו ומייתי ראיה משבו' היסת שחייב הרמב"ם שאם היו נכסים ברורים לה וטענתם כטענה חדשה לא היתה נמסרת לשבו' כלל וכ"ס בח"מ סי' ק"מ דמי שחזקתו ברורה בקרקע אין מוסרין אותו לשבו' א"ו דחזקתה אינה רק כמשכיר דחזקתו רק כשלא יפרע לו השוכר אבל כשיפרע דשוכר היא ליומיה וה"ן כיון שבאו בטענת פרעון החצי מצד התקנה עליהם להבי"ר. ועם שכ"ז עדין דוחק מ"מ הנך רבוותא דמפרשי הסוגייא במזונות דלשעבר ישען עליהם מהרש"ך ולא יחזור מפני הרשב"ץ) וכ"ר להרב"י עייאש ח"ב סי' קכ"ג דקצ"ד הבין כן בהרשב"ץ ז"ל ומ"מ רבים המה נגדו גם התבוננתי בהרב באמ"ח שלא תמה על הב"ש רק בלכאורה אבל עיקר יסודו נשען על חי' בין מזונות לכתו' וגם הפ"מ לא תמה שם רק בדרך אפשר ע"ש ולעד"ן ראיה למהרש"ך מהתו'