יש מאין חלק א קנח

מנה לי בידך ואתם עדי והלה שתק מתחילה וע"ס שתיק' לאו כהודאה. ומקור הדברים מהרא"ש כס"ה סי"ד וכ"ן ממ"ש בח"מ סי' קע"ו בשותף המשנה ממנהג המדינה שכתב שאם עבר ושינה והודיע לחבירו והסכים למעשיו (כלו' שהסכים להדיא ולא בשתיקה) ה"ז פטור. ואילו בסי' קע"ו כתב הטור משם אביו הרא"ש באחיו של שמעון השותף שהי"ל מעות ואמ"ל שמעון השתדל עמנו ותקח מהריוח בכדי מעותיך וראובן ידע בזה ועתה ראובן אומר כיון שלא הודעתני אין לי ליתן חלק בריוח שחייב ליתן חלק כיון שהיה מזה תועלת לשות' ושם בב"י כתב דבגוף התשו' כתוב שראובן לא ידע וניח"ל בגרסתו יותר מגרסת הטור דאם ידע ושתק נראה שנתפייס ואינו יכול אח"ך לערער ומה צורך להרא"ש בטעם תועלת השות' ע"ש דפשיט"ל בידע ושתק דסגי גם בלא טעם התועלת וכ"מ מש"ע סי' צ"ג שהעתיק כהטור שראובן ידע וחייבו לתת ול"כ הטעם משום תועלת השות' וע"ש בסמ"ע סקטו"ב וכן מהריק"ו שו' כ"ד למד מדברי הרא"ש הנז' דאעפ"י שלא הודיע לראובן כיון שראה אותו משמש בהנהגת החנות ושתק הרי נתרצה ע"ש ולפ"ז הוו תרתי דסתרן ועל מרן י"ל דס"ל כמ"ש הש"ך בח"מ סי' פ"א סק"ט והט"ז באה"ע סי' ק"ו סק"ג לחלק דכשהשעבוד או החוב ברור ושתק לא הוי הודאה אלא דלא חש למחות אבל כשיש להסתפק בדבור או במעשה שנעשה אולי הוא אמת לא הי"ל לשתוק ומדשתק הוי כהודאה. ולזה בהשטאה דיודע בבירור שאין לו בידו מנה או בנ"ד שיודע שאין במכי' אשתו כלום שתי' לאו כהודאה אבל בשות' דיש להסתפק אולי ממעשה שותפו יהיה ריוח כמו שיש להסתפק להפסד שתיקתו כהודאה ומ"ש בסי' קע"ו והסכים למעשיו ר"ל בשתיקה נמי וכן פי' מהרשד"ם ח"מ סי' שס"ח והוכיח דשתיקת שותף כהודאה ע"ש אבל למהריב"ל ח"א כלל ה' סי' ל"ז דלמד מהך דהרא"ש כס"ה ומהך דוהסכים למעשיו דשתי' לאו כהודאה והשוה אותם להדדי פשיטא דלא ס"ל לחלק כן ואכתי קשו תשו' הרא"ש אהדדי (ועיין להרב ויקרא אברהם ח"מ סי' ל"ג האריך לציין הפוס' בהך דשתיקה כהודאה) מהך דסי' קע"ו שאם הסכים השותף לשינוי המנהג ששינה שותפו ה"ז פטור דסיימו שם ואין הדברים האלה צריכים קנין אלא בדברים בלבד וה"ן בנ"ד הרי הסכים בדברים ואע"ג דיש לחלק דשותף שאני שיש לו חלק בגוף הנכסי' לפיכך הסכמת חבירו גם בדברים אחר המעשה סגי משא"ך בבעל שהעדיפו כחו כלוקח בנ"מ להוציא מהקונה והו"ל כמי שכל הנכסים שלו י"ל השטאה תוכיח דכל הנכסים ואעפי"כ כתוב בסי' פ"א דאם אמ"ל מנה בידך ואמר הן והעיד עליו עדים ושתק דבאמירת הן נתחייב הגם דהיא בלא קנין ובל"ז נמצא די"ז מפורש בהרמב"ם פ"ל ממכירה דבדברים בעלמא יקיים האדון מה שמכר עבדו מנכסיו ומה שמכרה אשתו בנ"מ ובנצ"ב ובשדה שהכניס לה הבעל שום משלו וא"ץ והב"ש בסי"ץ סקמ"ח הבי"ד אלו להלכה ואף שה"ה פקפק שם במתנת העבד מלבד דלע"ד נראה דל"א רק במתנה דהיא חוב גמור לאדון משא"ך במכר דמיהא נסיב בזוזי עוד הנה הרב"מ בסי"ץ כתב דמשמע דבמתנת האשה מודה ה"ה דסגי בדברים לחוד ובזה ניח"ל על המבי"ט שם בסי' ק"ץ שהביא דברי הרמב"ם הנז' לקיים המשכונה בהסכמת הבעל במילי ולא עורר מה"ה משום דהתם מיירי במשכונה ומן האשה (פשוט דמה שנראה מה"ה פכ"ב מאישות ומח"מ סי"ץ סק"מ דבנצ"ב בעו מכר מבעל אחר מכר האשה דלאו מכר בקנין ממש אלא בהסכמת דברים כנז'. וגם מאי דקי"ל בח"מ סי' רמ"ה דבעי שיכתוב שדה נתונה לך ולא סגי בדבור הכא שאני שכבר קדם מכר האשה לזה סגי הסכמת דבורו) וכ"ז שי"ל דעדיף נ"ד שהסכים בכתב דעשה מעשה ועדיף ממילי כדאשכחן בסי' קמ"ז דהיועץ לחבירו לקנות שדה לא איבד ערעורו בה שהרי לא עשה מעשה ש"מ דמעשה עדיף ממילי וכ"א שם עשאה סי' לאחר או חתם עליה בעד איבד ערעורו הנה במעשה