יש מאין חלק א קנה

דאפי' לאפסולי שטרא מהימני לגלות מה שלא פורש אם אינו סותר השטר והוכיח כן מהרי"ף ורמב"ם שכתבו בש"מ שציוה ואמר לא תגלו אלא לאח"מ שאין זה מתנה מסותרת שבשעה שהקנה שהיא לאחר מיתה הרי אמר גילו אותה ע"כ דהתם בשעה שכתבו היתה מסותרת ומי אמר לב"ד שהיתה גלויה אם לא העדים ש"מ דנאמנים לפרש הסתום ע"ש ומדב"ק למדנו ממ"א ג"כ שדעת מרן שיכולים לפרש הסתום דהא בסי' רמ"ב פסק כלשון הרמב"ם וכתבו וש"מ דהכי ס"ל. וא"כ רווחא שמעתתא דבנד"ד אין כאן חו"מ: איברא דאכתי פש גבן בנד"ז איך תגבה מיתו"ק בלא שבועה עיין בח"מ סי' ק"ח והגם שיש בידה פס"ד מחיי הארוס וקי"ל בסי' ז"ך דאין הלה נאמן לו' פרעתי נגד הפס"ד ל"מ דהתם ר"ל שאין הלוה נאמן לאבד חובו ואפי' בשבועה אבל כשיטעון פרעתי פשי' דלא יגבה המלוה רק בשבו' וכמ"ש מהרלב"ח סי' ק"ט והכא אנן טענינן ליתמי. אמנם גם לזה עלתה ארוכה במ"ש הב"ד אם יעלה ברוחו לגרש וכו' יפרע וכו' דבזה הו"ל קבעו זמן לפרעון ומהרשד"ם ח"מ סי' ג' כתב דאם הפשרנים גזרו על אחד לפרוע לחבירו לזמן פ' וטען פרעתי אינו נאמן כיון שקצבו לו ב"ד זמן פשי' שלא היה פורע תו"ז ע"ש והגם דהכנה"ג בסי' ע"ח בהגה"ט אוט"ז הביא מהרמב"ן דעביד איניש דפרע גו זמנא דב"ד והרגיש מזה אהך דמהרשד"ם וחי' בין קביעות זמן דפשרנים לזמן דב"ד ע"ש מ"מ מלבד דהש"ך סוס"י ע"ח תמה על הרמב"ן ז"ל ודחה ראיתו מהש"ס (אפ' דזה טעם מהרשד"ם שתפס כיון שקצבו לו ב"ד זמן דש"מ דלא ס"ל לחלק כהכנה"ג) עוד בה דגם לדברי הכנה"ג יודה הרמב"ן בנד"ז דטעמו מפורש משום דבזמן ב"ד ידע איניש בנפשיה דמהשתא חייב ורק להרוחה נתנו לו זמן ולכן כשבאו מעות לידו פרע גו זמניה משא"כ זמן הפשרנים דגם הוא בכלל הפשרה וא"כ בנ"ד דהזמן תלוי בגרושין או במיתה אכתי לא מטא זמניה ואיך יפרע אולי לא יגרש ותמות היא בחייו (ועיין להקצה"ח סי' ע"ח סק"ט חי' מדנפשיה כהכנה"ג ודבריו נוטים למ"ש) ובזה א"ש גם ס' מהרלב"ח שם דנראה חולק למהרשד"ם ז"ל. ומטעם זה יכולה הארוסה דנ"ד לגבות בשטר העדים נמי שבידה גם אם לא היה לה הפס"ד דהא כל עוד שלא גירש או מת הו"ל תוה"ז וזה אחד מג' דרכים שהמלוה גובה בהם מיתו"ק. ועיין להערה"ש ח"מ סי' ע"ח סע"ג דאפי' למ"ד מלוה תוה"ז אינו גובה מיתו"ק מודה בכגו"ז דהפרעון תלוי רק בגרושין או מיתה משום דעדין לא נתחייב בחוב כלל וכ"כ משם הרדב"ז ז"ל במי שנתחייב לזון חתנו ליו"ד שנים דל"ש בזה התפסת צררי לחוב שעדין לא בא. והגם שהרב קול אליהו ח"ב סי' י"ד נתעורר עליו בזה דכתובה תוכיח תי' הערה"ש דשאני כתובה דהיא תנאי ב"ד ע"ש. גם מטעם אחר יש לאשה הזאת לגבות בלא שבועה כיון ששלחו מתם דהיתה קטטה בינה ובין הארוס עד יום מותו דאז מסתמא לא פרע לה וכמ"ש מהרש"ך ח"ב סוס"י קי"ז וז"ל ולענין היורשים אם מת האיש ההוא בהיותם מתדיינים ומתקוטטים ונתברר הדבר שלא היה זמן ושהות לומר שפרע וכו' אפי' היו יתו"ק היו מחוייבים על הפרעון הנז' וכו' ובזה אנו ניצולים מהמהרהר בזה דכיון שכתוב בשטר ונתחייב לה בכתובה וכו' א"כ הרי שמע שם כתובה וא"כ רמי אנפשיה להתפיס צררי כדין כתובה דמשונה דינה בזה. דכשיש קטטה ביניהם גם בכתו' ל"ח וכ"ר להנוב"י קמא ח"מ סי' י"ח שכתב באשה שמת בעלה והיא מחוץ לעיר דלכל הפירושים אין משביעין אותה כיון שלא היתה עמו סמוך למיתתו ע"ש ונד"ד נמי דכוותה דמפני הקטטה לא היתה עמו סמוך למיתה ובדין הוא שתגבה חובה הנז' גם בלי שבועה. זהו מה שנלע"ד להלכה דמה שדנו דיניהם דין תורה וחוקים. הגם כי נטו דרכי ותט אשורנו מני ארחותם יסלחו הצדיקים. וגם הרה"ג ח"ד בדרא דן כוותי ומטעמי דלה מים מבורות עמוקים. ושלום על דייני ישראל: