יש מאין חלק א קנג

בתו להתקדש דזה הוי אומד"ד כמ"ש הח"מ סקט"ו) ועוד שכבר כתבתי דבמקום השאלה פוס' כמור"ם במקום שלא גילה דעתו מרן והוא ז"ל גילה דעתו שכל אונס ואומד"ד לא מפקינן חוב שנתחייב בשטר. (בזה נצא י"ח מ"ש הח"מ שם סקט"ו דגם במי שנתחייב להחתן מנה בלי שום תנאי והחתן כתב שאם יתן לו הכלה יפטר מחיובו וכו' דגם בזה י"ל שפטור שלא נתחייב רק ע"ד שהיה סבור שבתו לא תסרב ע"כ ועיין בב"ש סקט"ז שכ"כ בשמו והוסיף מדיליה לחזקו בראיות כי מלבד שהב"מ תמה על הח"מ ודחק להעמיד דבריו ולבסוף רמז לתו' דכתובות ולהמש"ל בהזו"מ וכתב א"כ הכא ודאי הצד שכנגדו לא נכנס בהתקשרות אם לא בביטול אומד' זו עוד בנ"ד כתבתי דלמור"ם אנו שומעין) ומ"מ דעת מור"ם עוד צ"ב דא"כ אמאי בסי' נ"ג גבי פוסק מעות לחתנו ומתה הבת פסק דאפי' עשה האב שטר וזקפן עליו במלוה לא זכה הבעל משום אומד' דלא נתן אלא ע"מ שתהנה בתו ועיין לו בתשו' פ"ט שדן כן מהת"ה סי' שנ"א וכתב דלא פליג עליה כ"א ריא"ז וכו' וי"ל הט' שם משום דמתחילה היו בתורת פסקא אפי' אם חזר וזקפן תו לא נפקי מדין פסקא דהאומ' מועלת בה משא"כ בסי' ן' ונד"ד נמי דמתחילה היו בשם חוב ולא בשם פסקא. וכן יש לדקדק מגוף דברי הת"ה ז"ל שם שכתב וז"ל תו נ"ל דנד"ד אפי' לא הזכיר כלום שנתן מהנדוניא אלא נכתב בשט"ח והלואה ל"מ למימר הואיל ונזקף הנדן במלוה נפק"ל מתורת נדוניא והו"ל מלוה וכמ"ש בפ"ב דגטין כתובה משזקפה נפק"ל מתורת כתו' דיש לחלק וכו' ע"כ הרי שלא דיבר הרב רק בעיקרה נדוניא ונזקפה אח"כ ולא בעיקרה חוב. וכ"ן מהרב פנים מאירות בח"ב סי' קי"ט דאוקי דברי ריא"ז בנתחייב תחילה בנדוניא ואח"כ כתב לו שט"ח סתם דבזה זכה הבעל ע"ש ומיניה נשמע לבר פלוגתיה הת"ה דגם הוא בזה פליג ולא בנתחייב סתם מעיקרו דלימא שהת"ה פליג מן הקצה אל הקצה הוא דוחק גדול באופן נראה ברור שדעת מור"ם שסומכין עליו ס"ל דכשמעיקרא הוא חוב אין האומד' פוטרת וכ"ש דיש להוכיח ממ"א שגם דעת מרן כן דהא בערב שהוא מתחייב במה שאינו חייב כתב בח"מ סי' צ"ז י"א דאין מסדרין לערב וי"א דמסדרין ולא עלה על הדעת לפוטרו מכח העניות כהך דנתקלקלו החובות משמע דבחוב אין האומ' פוטרת. שוב יגעתי ומצאתי דין זה עצמו מפו' בראשונים כי הרא"ש בכלל ל"ד ס"ב כתב וז"ל וכן נמי שטר נדוניא שכותב ע"ע בחו"ג כיון שחי"ע בו חייב הוא ואם עבר תנאו תוכל האשה לגבותו ע"כ וידוע הוא באה"ע סי' ס"ו ובב"י דאתריה דמר הרא"ש כותבין בשוה התוס' עם הנדוניא ועכ"ז פסק שאם עבר תנאו יכולה לגבות ולא פטר מט' דלא כתב אלא עמ"ל וכן רי"ו תלמידו ח"ב נכ"ג כתב נדוניא שנהגו לכתוב באלו הארצות שמחייבין עצמם כשמשדכין ומודה שקבל כו"ך ומחי"ע חו"ג נראה שנגבית בכל ענין ואפי' שחזרו בהם הוא או היא שכבר הודה ושעבד עצמו וחייב וכ"כ שאדם יכול לשעבד עצמו במה שאינו חייב בקנין וכו' וכבר שאלתי לרבותי והודו לדברי ע"כ והגם שכתב הרב ומודה שקבל וכו' נראה דלאו בזה תלייא מילתא אלא החיוב מצד שחיי"ע בקנין וכמ"ש וכ"כ שאדם יכול לשעבד וכו' (הנ"מ ז"ל דקי"א תמה עליו מנ"ל הא ואמאי לא אזיל בתר אומ' דראב"ע ובפרט כשחזרה היא דקי"ל אפי' כישא דירקא הדרא ע"ש ולפי מה שנתבאר תראה דלא דמי דהתם משום דבאה בתורת מתנה הדרא משא"כ כשנתחייב בקנין. גם מש"ש מהריב"ש סי' צ"ז להפך ופשיט"ל דהצדאק הוא חוב ועכ"ז אינה גובה אותו דע מה למעלה שהוכחנו מהריב"ש סי' ק"ג דבחוב אין אומד' פוטרת והצדאק אינו חוב רק תוס' שכותבו לה לבטחון אם לא יהיה ציית דינא הוא ויורשיו לפרוע כתובה שתגבהו מהם בעש"ג ועיין בכנה"ג א"ח כללי הפוס' אונ"ז משם מהרשד"ם אה"ע סי' צ"ג דראוי לסמוך על רי"ו יותר מריב"ש) ומעתה איחוור דינא בנ"ד