יש מאין חלק א קנב

רוחי מהך דכתיבנא לחלק בין שבועה לחוב וכו' אמנם אינו מספיק ועדין לבי מהסס והנלע"ד יותר דבשיקול האומדנות תליא מילתא וכו' (בזה אין מקום לקו' המשא"מ יו"ד סי' י"ז על הפ"מ דסתר אהלו מהך דח"א לח"ב סי' ן' וסי' ס"ה והניח בצ"ע. דהאיכא הודאת בע"ד דהדר ביה ובודאי כ"ד להלכה ובפרט דס' זמנים יוכיחו דהנך דח"ב בש' הת"ז והת"ח ודח"א ש' תכ"ז וקי"ל תפוס לשון אחרון) ועיין להנוב"י ח"א יו"ד סי' ס"ט דהעיקר אצלו תלוי בשיקול האומדנות גם מהרשד"ם ז"ל ח"א סי' צ"א פטר ראובן מהחיוב משום דאדעתא דהכי לא נתחייב וכן מהראנ"ח ח"א סי' ס"ו גבי חיוב כתב תוך התשו' ועוד נראה דכל כה"ג שנשתנו סדרי בראשית ונתייקרו הבתים כ"ך לא עלה ע"ד ראובן וכו' גם הרב משא"מ שם כתב משם מהר"ש יונה דל"א הפוס' דלא ליזיל בתר אומדנא כשתלוי בדעת אחרים אלא להוציא אבל להחזיק לא. (עיין במש"ל פ"ו מזו"מ מאי דמקהו רבנן בס' מהרש"י הנז' והראיה שסייעו מינה המ"מ ז"ל ממי שאחזו בההוא דזבין שומשומי וכו' ואסתכר נהרא שאמרו אד"ד לא קבל אחה"ר שאני התם דהוי אונסא דל"ש וזה אפי' בהתנה להדיא מבטלינן לתנאיה) ולפ"ז יצא הדבר הזה במחלוקת: מ"מ עין רואה להמש"ל פ"ו דזו"מ הביא מח' מהרש"ה ומהרי"ל ז"ל ודברי הפ"מ ז"ל דמחלק בין שבועה לחוב ותמה עליו למה לבו מהסס בזה ומני"ר סמך להלכה ולמעשה על אותו חילוק. גם הרב קמ"ר ז"ל ח"ב סי' ג' זכר דברי הרבנים הנז' וכתב שבמ"א כתב שדעתו כדעת מהרש"ה ז"ל (דכל שהוא תלוי בדע"א אין אומד"ד מבטלת) והם בס' נחב"כ אה"ע סי' כ"ו דקע"ז ע"ב שזכר שם דבריהם וכתב לא נאריך כ"א לגלות דעתי שהיא כדעת מהרש"ה מטעמיה וכו' ע"ש וכיון שכן הא קי"ל הלכה כבתראי עיין להכנה"ג בח"מ בכללי הקי"ל או' ובא"ח בכללי הפוס' דה' כבתראי דידעי במילי דקמאי. גם הרב בית דוד אה"ע סי' ל"ד הביא מח' הראשונים באב שפסק לתת נדוניא לבתו ומת אי היורשי' חייבים או לא דלמרן בתשו' אה"ע סי' י"א חייבים ולמהר"י צייאח פטורים וכתב באמצע התשו' ואי מטעם מהריב"ל ז"ל דאזיל בתר אומד' כבר מחו לה וכו' ונשאר יחיד בס' ואין לומר קי"ל כמותו ע"ש. ואף דבסוף כתב ואת"ל וכו' מובן דל"א רק למתעקש וליה לא ס"ל וכן בסוף התשו' הביא שדעת מהרי"ו בסי' ק"ד כמרן ז"ל עש"ב (אגב ראיתי שהביא קו' הנ"מ דמהרי"ו סותר עצמו שבסי' ק"ה כתב שאם מת הפוסק הוי אונס ופטורים היורשים ובסי' קמ"ב כתב דכיון דאיכא שט"ח הוי כהלואה דל"מ טענת אונס והוא ז"ל תי' דבסי' ק"ה איירי בקנס פשוט וכו' ובסי' קמ"ב איירי דהקנס נעשה כח"ס שכותבים תחילה שט"ח גמור וכו' וקצת משמע כן ממור"ם סוס"י ן' שהביא ב' תשו' ולא מרגיש מסתירה ע"ש וכנראה ח"ו דאשתמיט למק' ולמתרץ דברי מהרי"ו בסי' קמ"ב שכתב להדיא כן וז"ל ומ"ש שהיתומים פטורים מקנס וקמדמית האי למ"ש מהר"מ לא דמי דהתם לא היה שט"ח רק קנס בעלמא אבל הכא דאיכא שט"ח הוי כמו הלואה דל"מ טענת אונס. וכן צווחי דברי מור"ם ג"כ שאחר שפטר מקנס סיים ודוקא בפסקא בעלמא פטורים אבל חיי"ט בשטר יורשיו חייבים לשלם ול"מ אונס ע"כ הנה החילוק מפו' ולא משמע קצת ויותר פלא על מהרח"ך בפרמ"א ח"א סי' ס"ג שיצא לידון בדב"ק לתי' הקו' הנז' דבסי' ק"ה מת האב קודם זמן הקנס ובסי' קמ"ב מת אחר הזמן הפך ממ"ש מהרי"ו גופיה ועיין בנ"ש סי' ח' ס"ח) והרי גם הרב"ד ומהרח"ך ז"ל אסיקו דל"א בתר אומד' ונראה גם דעת מרן כן בתשו' שחייב ליורשים ולא חלי מהך אומד'. ואם יתעקש המתעקש לומר דהתם לאו משום דבחוב ל"א בתר אומד' אלא משום דלא ס"ל דהך אומד' דמהריב"ל הוי אומד' דמוכח גמור לו דהרי סמכו על מהרי"ו והוא סבר גם באונס דהוי אומד"ד (שמור"ם השוה אותו לאונס דלא רצתה