יש מאין חלק א קנא

בתו וכן פסקו כל הפוס'. אבל מצאתי להב"ח בפסקים אה"ע סי' ן' כתב ע"ד הרא"ש הנז' דהאי עובדא לא נעשה בקנין וכו' ולא השלישו השטרות דאם לא כן הרי כתב הרא"ש כלל ל"ו סי' ב' דיש לשליש לקיים שלישותו דאדם מחייב עצמו במה שאינו חייב ע"ש ולדבריו אין כאן תימה דגם הרא"ש מודה כשנעשה החיוב כתחז"ל. וכ"ן יש להעמיד הסוגייא דפסק בלא קנין ומפנ"ז פקע הפסקא באומדנא (והרפ"מ מיירי בנתחייב כהוגן ע"ש) והגם דבריש כלל ל"ד בהמירה אחות המשודכת כתוב בסוף התשו' והשליש יחזיר השטרות יש לדחות דהנך שטרות לא הוו בלשון חיוב וכן יש לדקדק מהש"ע בסי' ן' שבס"ה פסק הך תשו' וכתב ופטור מהקנין ומהשבועה וחיוב השטר ומור"ם הגיה דהיינו הקנסות שעשו ביניהם כלו' שאינם שט"ח אלא שטרי קנסות אבל מ"מ אכתי עומד נגדנו מ"ש הב"י סי' ן' תשו' הרשב"א ז"ל שנתחייבו זל"ז חו"ג ומעכשיו וכו' ובתוה"ז קלקל המשודך ועכ"ז פטר אבי הבת באומד' דלא נתכונה אלא להגון לה. לכן הנראה בזה עפ"י מש"ש ה' ישועות יעקב סק"ג לשטתו דהרא"ש לא פטר משבועה אלא מחיוב הקנס (כ"כ הב"ח תשו' ח') דהטע' הוא כי סלוק אס' מחיוב הקנס אינו רק מט' בושת ובהמירה אחות המשודכת פשי' שאין כאן בושת ואינו חייב רק מצד החוב וכיון דהחוב עיקרו אס' אינו חייב ע"ש (ואפ' ה"ט דהרשב"א נמי) וא"כ בנד"ד דאין בעיקרו אס' כלל מודו דאין האומד' מפקיעתו. ואף דהרב שם כתב דאין נראה כן מהרא"ש דהו"ל כהתנה מעיקרא בשעת מעשה כ"ז לשטתו דהרא"ש לא פטר מהשבועה אבל לשאר הפוס' דפוטרי' מהשבועה ניחא הך טעמא דהתנה וכו' לזה ולמה שיראה שפוטר גם מהחוב יספיק טעם הרב ז"ל כי הוא מוסבר מאליו. וקם דינא הנז' דאין אומד' מפקעת חוב כזה (עיין להד"ן ח"מ סי' נ"ד דרע"ג ע"ג שמכח קו' חי' דשאני חוב מחמת מלוה או מקח דל"ש אומד' אבל במתנה שקבל עליו לתת שייך אומד' ולכאורה הוא נגד גדולי עולם הנז"ל וי"ל דל"א הרב רק לגבי חיוב השבועה אבל לגבי החוב מודה שאין לחלק וע"ש) ואין לתמוה בזה דמי עדיף חוב ממכר דאסיקנא דאומד"ד מבטל המכר. די"ל אנה"ן עפ"י מ"ש הש"מ בכתובות דמ"ז לחלק בין מוכר פרה ונטרפה לתוס' הארוסה וכו' דבפרה הרי נהנה מהמקח אלא שמפסיד ודרך הלוקחים ליכנס על ההפסד להרויח משא"כ בארוסה שלא כנסה הרי לא נהנה מהמקח ואנ"ס שאם היה חושש למיתה לא היה כותב וכו' ע"ש (לכאורה ק' לשמוע לפי"ז מה שהק' התו' אח"כ מיבמה דאנ"ס שרוצה להכניס עצמה באותו ס' כיון דהם עצמם כתבו דביבמה מהאירוסין מיירי עיין בפ' הגוזל וא"כ מה הנאה לה מהבעל ואפ' דס"ל דדי בהנאת איחתוני משא"כ לגבי בעל אין זה אצלו הנאה וכמ"ש ה' תה"א סי' נ"ה משם הרא"ם סי' י"ו) א"כ הכל תלוי בקבלת הנאה ולפיכך כשפסק בלא חיוב האומ' מפקעת כי לא קבל הנאה אבל כשהיה הדבר בתורת חיוב ס"ל דמסתמא אי לאו דקבל הנאה או דחשיבא ליה כקבל הנאה לא הוה משתעבד בתורת חיוב ולזה אין האומ' פוטרת אותו ואפ' דה"ט דמהר"מ ב"ב ז"ל דכתב בנדונו גם במתנה אין אומד"ד פוטרת וכו' משום דהתם משמע דאקני ליה אותה שכי' בתורת הקנאה וחיוב (כמש"ש הילכך בכל ענין אקני ליה וכו' ולכך יהיב ליה) ולזה חייבו גם באומד"ד אבל בשאר מתנות דאינם בתורת הקנאה מודה הרב דשייך אומד"ד (בזה אזדא תמיהת הרב ערה"ש בסי' ר"ז על הב"ח סי' ח' והפרמ"א דאישתמיט להו תשו' מהר"מ הנז' ולפי"ה לא קרב זה אל זה דהתם מיירי במתנה בלתי חיוב והקנאה משא"כ הך דמהר"מ) ולפי"ז דברי הרבנים ז"ל דבחוב אין לפוטרו ממנו באומד"ד הם חיים וקיימים וכן הוסיף שנית ידו הפ"מ ז"ל ח"ב סי' ס"ה לחלק דאומד"ד פוטרת מהשבועה ולא מהחוב ע"ש: הן אמת דהרב ז"ל ח"א סי' ס"ב הדר ביה מההיא שכתב באמצע התשו' והעולה על