יש מאין חלק א קנ

הוכיחו דלא אסיק איניש אדעתיה מיתה מדאמרו דביתומים אפי' גדולים אינו גובה בבינונית ואין לחוש לנעי"ד דלא אסיק אדעתיה מלוה דמית לוה ונפלו נכסי קמי יתמי ופירש"י ולא מסיק אדעתיה האי מלוה לנע"ד וליחוש שמא מת לוה ונפלי וכו' משמע דמסתמא איניש לא חייש אבל כשראינו שמקפיד ומעשיו מוכיחים פשיטא שזה בכלל תנאו. ומצאתי הדבר מפורש בכגון נ"ד בס' ישועות יעקב סי' נ"ג סק"א שתמה בפוסק מעות לחתנו ומתה בתו דקי"ל דפטור דלדברי התו' דבתלוי בדעת אחרים לא מהני אומדנא איך פטור משום אומד' דלא כתב אלא ע"מ שתהנה בתו והלא הוא תלוי בדעת הבעל והוא לא רצה לקדש רק אם יתן אביה וכו' ומכח זה כתב דנ"ל דאין די"ז שייך אלא בפסק האב מדנפשיה והוא לא התנה וכו' (זכורני שכ"כ בזה העדוב"י סי' מ"א) משא"כ כשפסק מכח תנאי הבעל ובזה נתיישב לו דין הפוסק עם אשתו לזון את בתה דגם אם גרש או מת חייב ע"ש וכנ"ל לדקדק מפירש"י והר"ן במשנה שכתבו שלא כתב לה תוס' דמדעתו אלא עמ"ל ע"כ הוסיפו תיבת דמדעתו לאפוקי כשנתחייב מכח אחרים וא"כ בנד"ז דכתב לה מכח תנאה והקפדתה ל"א בזה ל"כ לה אלא עמ"ל וחייבים היורשים לפרוע לה: עוד יש לזכותה גם בלא זה כיון דכתב לה בתורת חיוב דאז ל"מ האומד' להפקיע מה שנתחייב ואמינא לה ממ"ש מהר"מ אלשיך ז"ל סי' פ"ו על תשו' הרא"ש כ"ח סי"ד בנשבע לתת לחתנו ונתקלקלו חובותיו דאדעתא לפרוע לו מהחובות נתחייב אבל לא למכור ביתו וכלי תשמישו דאטו מי שחייב לחבירו מנה ונתקלקלו חובותיו יהיה פטור מלמכור ביתו לשלם הא ודאי ליתא אלא ודאי דוקא במשתעבד לחבירו בנדר או שבועה הוא דאזלינן בתר אומדנא וכו' וכ"כ מהרא"ש ז"ל סי' רי"ו דרצה אחד מגדולי העיר ללמוד מתשו' הרא"ש שאין סדור לבע"ח בבית שדר בו וחלקנו עליו דהתם בנדר והוא אנוס אבל בבע"ח הוא משועבד וכו' ובהדיא כתב הרשב"א באלף קמ"ג שאין מרחמים בדין להוציא הלוה מביתו ועיין בריב"ש סי' ק"ג ע"כ ואין לחלק דל"א אלא בחוב הבא מחמת מלוה דלאו כ"כ להפקיע מעותיו משום אומדנא משא"כ בחוב דמנפשיה שיכו"ל אדעתא דהכי לא נתחייבתי דהא הרבנים קיימי ע"ד הרא"ש דהוא חיוב דמנפשיה ועכ"ז חילקו בין שבועה לחוב. וכ"מ מהך דהריב"ש סי' ק"ג דמיירי בצדאק שנתחייב מדנפשיה ועכ"ז פטרו מצד האונס לגבי שבועה ולא לגבי החוב ע"ש וכן יש ללמוד מדין ערב שמחייב עצמו במה שאינו חייב ובב"י ח"מ סי' ס"ג דלבעה"ת אין מסדרין לערב כי הוקל דינו וכו' ולהרמ"ו מסדרין ע"כ ולא אחד בהם סבר דאומדנא דעניות פוטרת גם הרב ב"ה באה"ע סי' ג' ס"ו בהגהה הביא מ"ש ביו"ד סי' רל"ב במי ששדך וכו' ונשבעו ואח"כ נתקלקלו החובות וכו' כתב וז"ל ונראה לשון זה דדוקא בלא קנין או שטר אלא מכח השבועה וכו' אבל אם היה בקנין גמור וכו' נוהגים בכל בתי דינים שמחוייב ליתן כל מה שפסק והרב משאת משה בשניות חיו"ד סי' ז' אסף להקת הפוס' דדייני הכי ודקדק ממהרימ"ט בראשונות סי' קל"א דהכי ס"ל והגם שהביא כת החולקים אסיק בד"ה היוצא וכו' דאין ללמוד מתשו' הרא"ש אלא לענין שבועה ולא לענין החוב כי חזק הוא ומי ישמע אליו לומר אד"ד לא נתחייב הרי חבל נביאים דבחיוב אינו נפקע מכח אומדנא. והנה לכאורה יש לתמוה ביסוד זה מהך דהרא"ש כלל ל"ה סי' ז' בפסק לחתנו סכום ש' זהובים ונתנם לחתן ושוב שדך וכו' דפסק דיחזיר לאב דלא נתן אלא ע"מ שתנשא בתו ע"כ והתם הרי נתחייב ונתן ומאי מהני האומד' (ביותר יש להתפלא מזה על הפ"מ בשניות סי' ג' דנדונו כהך דהרא"ש שנתן לחתן רק שאח"ך החזירם לחמיו להשביחם וכו' ופסק דל"א שלא נתן אלא ע"מ שתנשא בתו דלא כמהר"י הלוי ז"ל. ואיך פסק דלא כהרא"ש) וכן קשה מסוגייא דכתובות דפסק לה פירות וכו' דלא נתן אלא ע"מ שתהנה