יש מאין חלק א קמז

נחבאת וכו' ושדכה שמעון בקנס ה' אלפים זהובים וכו' וכשמוע קרוביה הכלימוה וכו' ביטל הענין משום אס' וכו' והב"ח יישב זה משם מהרש"ל ז"ל דאנה"ן בסתם שדוכין אין בקנס אס' משא"כ כשהניחו ערבון גילו דעתייהו דחוששי' לאס' משו"ה בעו קנין ע"ש. ולא זכיתי להבין מה נענה לפסקי נדרים דמיירי בערבונות ועכ"ז כתב דלא הוי אס'. ועיין מה שתי' הפרישה ז"ל ואחה"ר הוא דוחק וראיתי בס' מגן גבורים סי' ע"ג שיישב דנהי דלהרא"ש אין בקנס דין אס' היינו בקנס שאינו רחוק מהדעת ואינו גוזמא כ"כ אבל התם דהקנס היה רחוק מהשכל ה' אלפים זהובים כתב דהוי אס' (כ"כ הפ"מ ח"ג סי' ה') ועוד תי' דשאנ"ה בנדון רחל דעברה חק ונשתדכה שלא ברשות קרוביה כדמוכח שהכלימוה וכו' לכן ל"ש לחייב משום בשת (עיין בב"ש סקט"ו כ"כ משם הנ"ש וקלסיה) והב"מ ז"ל שם דחה תי' בתרא בב' ידים ואוקי דהעיקר תלוי בין קנס הקרוב לשכל לרחוק ע"ש וא"כ בנ"ד שסך תש"ן דורוס בעיר השאלה הוא דבר מופלג מאד איך יתכן לחייב משום קנס וגם הרב מהרי"ב ז"ל הגם שתפס לשון קנס אין נראה שעיקר החיוב מדין קנס אלא משום שחי"ע חו"ג במה שאינו חייב. רק קורא לחיוב זה כעין קנס מפני שאינו חל החיוב רק אם יגרש עו"כ דיש מערער על חיובם מכח אומדנא שלא כתב כתובה פשוטה וכו' דבח"מ סי' ט"ו מפו' שאין להוציא ממון מכח אומדנא והשיבו דהם לא חייבו רק מכח החיוב שכתב עליו זולת שיש להפקיעו מכח אומדנא דלא כתב אלא עמ"ל. וכיון שיש אומדנא זו נגדו חזר הדין למקומו ע"כ. ואני רואה שהדין עם המערער כי בש"ס מפו' טעם הפוס' דלא כראב"ע משום דיש אומד' דאיקרובי דעתא וכו' נגד אומד' דראב"ע ועכ"ז פסקו ה' למעשה כראב"ע והגם דבתו' דמ"ז ד"ה כתב יראה כדבריהם שכתבו ולא דמי לההיא דראב"ע וכו' ואי התם הוה שייך אומד' אחריתי הו"א. הנה לבסוף הק' כי קושיין עיין ביאורם במהרש"א ז"ל והגם שהקרב"ן שם פי' באו"א ע"ע מ"מ הלמד מדב"ק דבאומד' לגבי אומד' מוקמינן ביד המוחזק ולא מפקינן רק בתרי אומדני לגבי חד. והגם דה"ן נראה דשייך תרי אומדני חדא משום איקרובי דעתא כהש"ס ושנית משום שלא כתב כתו' פשוטה. מ"מ מאן ספין להוציא נגד פי' מהרש"א וגם בעל הפלאה בדנ"ו דקדק מדאמרו אין הלכה כראב"ע ול"א ה' כחכמים משמע דבאומד' לגבי אומד' אין ה' כחכמים ולא כראב"ע אלא הממע"ה וכשאסיקו ה' כראב"ע הדין הוא שאפי' תפסה האשה מפקינן מינה הגם דיש אומדנות מתנגדות ע"ש וזה דלא כהקרב"ן. ונראה הט' משום דאומד' דראב"ע אמתני ותקיפא וא"ת לפי"ז מהרי"ב ז"ל לפמש"ל דלא היו עדים שהתנית עליו נראה דלא הוציא מהבעל רק מכח אומדנא ומה טעמו אפשר דמשום שהביאה לביתו הו"ל האומדנא גלוייה ומפורס' ועיין להרב פני יצחק ח"א סי' י"ט הרחיב בדין האומד' ובדל"ח אסיק ב' כללים דבעי' שיהיה מבורר למראה עיני הדיינים המעשה מהחיוב והפיטור והב' שתהיה האומד' ברורה לכל שכל השומע יודה שכן הוא האמת ואז דנין על פיה ע"ש ובנדון הרב תרתי איתנהו משא"כ בנד"ז. עוד לפי שטתם הרגישו וז"ל ואעפ"י שכבר מת המארס והול"ל דמלאך המות אנסיה מ"מ לסברת הרב דכתובה זו כעין קנס א"כ מכי הדר ביה ועמד לגרש וחייבוהו לפרוע שוב אינו יכול לחזור בו לכנוס שיכולה האשה הנז' לעכב שלא לינשא לו אחר שכבר ביישה וכן נמ"ך בכתבי הראשונים משם מהרימ"ט ח"ב סי' ק' וחל עליו הפרעון וכיון שמת חייבים יורשיו לשלם ע"כ ואחה"ר כי חשבו לרפאות שבר זה ולא נרפא והוא אמת כי מהרימ"ט שם בשנים שנתקשרו בשבועה לשדוכין ונתחרט אבי הבת. ושוב חזר בו אם יועיל כי טען המשדך שאחר ששיקר באמונתו כבר נתפרדה חבילה האריך ואסיק דהדין עם המשדך וכו' ע"ש אבל לדבריהם יקשה מ"ש מהרימ"ט שם בסי' צ"ט סמוך ונראה על