יש מאין חלק א קמו

לחופה לא יתכן כיון דטעם הפוסק בש"ס דלא כראב"ע משום איקרובי דעתא דשייך בשעת קדושין ועכ"ז איפסי' הלכתא כראב"ע. אח"כ ראיתי להרב מק"ס דק"ע כתב קצת מדברינו ועיין להרב קרב"ן בריש אעפ"י דחה דברי הפרישה ז"ל עכ"פ דעת הש"ע דעליה סמכינן פסק בסי' נ"ה בסתם דאין לארוסה תוס' כתובה כלל וגם גבי מתנות בסי' פ"ה דקדק וכתב ואם מן הנשואין נתאלמנה או נתגרשה שלא מחמת מרדה נוטלת מתנה זו וכתבו הב"ש סקי"ח וח"מ שם אבל נתאלמנה מן האירוסין לית לה שלא כתב לה אלא עמ"ל ע"ש והגם דתפשו דוקא בנתאלמנה דזה יורה כהפרישה ודאי אגב ריהטייהו כ"כ דקיימי ע"ד הטור והש"ע והם לא חלקו. ולפ"ז אין תוס' לארוסה וכ"כ הב"ד הנז' וקצבו לעיקר הכתובה שני דורו וחצי: אלא שאח"כ מצאו אילן גדול בכתבי הרב הגדול מהר"י בירדוגו ז"ל באיש אחד שנתקוטט עם אשתו וגמרו לגרושין ומיד עמד וקדש אשה אחרת וכתב לה בקגו"ש סך מה בעד עיקר ותוס' ומתנה ויכנס עמה לחופה בזמן וכו' והביאה לביתו עם נדוניתה ולא נכנס עמה לחופה ואדביני ביני עשה שלום עם אשתו הראשונה וחזרה השנית לבית אמה ועתה תובעת גטה וכתובתה. שהשיב הרב כי מן הדין הוא שאין תוס' לארוסה אלא שנראה דזהו במארס שכותב כתו' כמשפט הבנות והיא שתשאר ביניהם כשיכנסו לחופה ולא בכגו"ז שקדש מתוך קטטה וכו' להודיע שכבר נגמר עניינו עם הא' וכו' והשנית לא רצתה להתקדש לו עד שזקף עליו שטר מכתובה כנז' שחששה ממה שהיה אח"כ שיעשה שלום עם הא' ויגרש אותה ותהיה ריקנית בבושה וכו' ולזה עשו כעין קנס שאם תשתנה דעתו ויאמר לגרש שיפרע לה סכי כתובתה כאילו מגרש מן הנשואין בזה לא דברו רז"ל שהרי זה חייב עצמו במה שאינו חייב בתורת קנס ולא בתורת כתובה וכו' ומה גם שעשה מעשה רב שהביאה לביתו עם הנדוניא אעפ"י שהוא אומר שלא נתייחד עמה מ"מ מעשיו מוכיחים כי החיוב שנתחייב לה כאילו מגרש מן הנשואין ע"כ ומזה דקדקו דכל שלא כתבו כתו' פשוטה שתשאר ביניהם וכו' אין לה אלא דין קנס וחייב לפרוע כל סכי כתובתה כאילו מגרש מן הנשואין ועוד משמע שאם לא נתרצית להתקדש עד שיכתוב לה וגרשה מהאירוסין שחייב לפרוע ע"כ. ואחה"ר נראה מדבריהם דבחדא מתרתי סגי או שלא כתבו כתובה פשוטה וכו' או שלא רצתה להתקדש עד שיכתוב לה. ולענד"ן דהעיקר תלוי רק במה שלא רצתה וכו' כדי שלא יהיו דברי הרב סותרים מ"ש התשב"ץ ח"א סי' מ"א בכתב לארוסתו צדאק בעש"ג בלתי שום תנאי שאם יפטור אותה בגט מהאירוסי' לא יפרע לה הצדאק שיש לו דין תוס' ולא כתב לה אלא עמ"ל וכ"כ הריב"ש ז"ל בסי' צ"ז ע"ש והתם הרי לא כתב לה בכתובה פשוטה וכו' ואמאי פטור אם לא דהתם היא לא בקשה שיכתוב לה ומ"ש הרב ז"ל הך טעמא דלא כתב כתו' פשוטה. וגם לבסוף חיזק הדבר מפני שהביאה לביתו וכו' היינו משום שלא היו לו עדים שם שלא רצתה להתקדש עד שיתחייב לה לזה הוכיח באומדנות הנז' שכן היה. וממילא בנ"ד דנתברר בעדים שלא רצתה להתקדש וכו' אין אנו צריכים לאותם אומדנות. ודלא כהרבנים הי"ו שמפני שבנ"ד לא הביאה לביתו נסתפקו אם הרב ז"ל קאמר גם בזה ורצו לפשר. עו"כ לחייב מט' שכתב הרב שאין זה אלא קנס וכו' ואני תמה למטונייהו כי המעיין בטוב"י אה"ע סי' ן' יראה דלהרמב"ם קנס השדו' הוי אסמכתא. והב"י שם כתב דהתו' פרק איזהו נשך כתבו דחייב מכח המנהג כאסיטומתא דקנייא ועוד מצד הדין כמבייש את חבירו ותמה על הרא"ש דנראה סותר עצמו כי בכלל ל"ד סי' ד' כתב משם ר"י כטעם התו' האחרון ובפסקיו פ"ד דנדרים כתב בערבונות דשדוכין לא הוי אס' וכו' כי כדאי הוא להתחייב משום בשת וכו' ואילו בפסקיו דקדושין כתב על הערבונות דצריך קנין בסודר דלא כאס' וכו' וכן בכלל ל"ד סי' ג' אודות רחל שהיתה