יש מאין חלק א קמה

מכח ס' הגדולים הנז"ל דעדין לא הגיע זמן הגביה ובטל דינא דמודה דחייב בכתובתה גם אם לא יגרש והדר דינא דכל הטוען טענה שאפי' יודה בה לא יתחייב ממון וכו' אין להשביעו וכו' וממילא אין כאן לא חיוב ממון ולא חיוב שבועה לא במכחיש ולא במודה וישארו כך עד שיתפשרו ביניהם. וכיון שבש"ע מספק"ל אי מהימנא נלע"ד דאין לומר אפי' חכמים חייבוך להוציא וכו' דלא ניתן ליאמר זולת היכא דלכ"ע ס"ל להוציא גם אם נפל מחלוקת בכפייה. רק אם יערה עליו רוח ממרום ויגרשנה מעצמו אזי תטול כתובתה וכו' כמפורש בש"ע ובזה נשלם ענין הטענה השלישית. זהו מה שהשיגה ידי יד כהה להורות לך בענין זה אגב דוחקא דצבורא. ישמע חכם ויוסיף לקח בפלפול וסברא. ואל אלדי"ם יצילנו משגיאות ויאיר עינינו בדברי תורה: סימן כ"ב ראובן קדש לאה בעדים וכתב לה שטר וז"ן בפ"ע קדש פ' וכו' ונתחייב לה בכתובה סך תש"ן דורו דהיינו עיקר ותוס' ומתנה ולפי שכך היה לפנינו כו"ח וכו' ונמצא סמוך לו כתוב מב"ד וז"ל כיון שנתחייב הארוס בסכי כתובתה בשעה שקדש כנז' אם עלה ברוחו לגרש ארוסתו חל עליו חובת פרעון הנז' בשופי עספ"א ואין זה צריך לפנים ולראיה וכו' ע"כ ולא גרשה ונלב"ע ויען כי עמדה האשה לפני ב"ד לתבוע שטרה הוכרחו העדים לברר איך היה ובררו בחת"י איך שאחי האשה לא רצו לתת אחותם לו עד שנתחייב לה בקגו"ש בסך תש"ן דורו הנז' עיקר ותוס' ומתנה כמנהג תטוואן ואז קדשה ופירשו שזהו כונת דבריהם בשטר הראשון הנז'. ומ"מ הב"ד שם סדרו פס"ד לזכותה ושאלו חו"ד בזה: ולעשות ר"ץ חפצתי לברר די"ז ואומר עיקר שרשוהי בריש פ' אעפ"י בנתגרשה או נתאלמנה מן האירוסין דלרבנן גובה תוס' ולראב"ע אינה גובה רק מנה מאתים אבל תוס' לא כתב לה אלא ע"מ לכונסה ונשנית מח' זו בדנ"ה אי ה' כראב"ע או לא ומסיק הש"ס הלכה למעשה כראב"ע ע"ש וכה"פ פסקו כן עיין בטואה"ע סי' נ"ה דכן דעת הרמב"ם והרא"ש. והנה לכאורה דהטור בסי' ס"ו ח"ו סותר עצמו שכתב משם בעה"ע ואי כתב לה בשעת קדושין ומגרש לה גביא ול"א אדעתא למשקל ומיפק מיניה לא אקני לה וכו' דנראה דבמגרש מאירוסי' איירי וגובה תוס' וכ"ן מהב"י שם שכתב וז"ל נראה שחולק עמ"ש רבינו בסי' נ"ה ע"ש ובפרישה סקי"ג חי' דבסי' ס"ו מיירי שכתב לה בשעת קדושין ממש דאז חבת קדושי' גרמא לו להקנות ובסי' נ"ה כתב לה בין קדושין לחופה ומסיק דבשעת קי' נמי דוקא במגרש דמדעתיה נפקא משא"ך בנתאלמנה דבע"כ וכו' ומשו"ה כתב בעה"ע ומגרש לה. והב"ח תמה ע"ז דאי בגירש מאירוסין זה הביאו הטור בסי' נ"ה מח' הרמב"ם והרא"ש וסתם כהרא"ש דתוס' לא גביא גם מבני חרי (הרמב"ם והרא"ש שוים שם דל"ג תוס' כלל לא נחלקו רק בעיקר אי גביא מב"ח או גם ממשעבדי) ואיך סתם כבעה"ע ופי' דהכא איירי במגרש אחר נשואין. (עיין במהרא"ש סי' נ"ה מה שמחלק בין מתנות לתוס' והביא שנוסחת הריב"ש סי' ש"א בלשון בעה"ע כך ועו"כ דשדרו ממתיבתא דמאן דכתיב לאשתו מתנה בשעת נישואין ומגרש לה ל"א כי אקני לה אדעתא למיקם קמיה וכו' ואני חפשתי בס' בעה"ע ומצאתי כנוסחא הנז' באות כתובה ואפס זולתו. וא"כ אפ' כך היה כתוב בטור אלא שט"ס נפל ול"א בתוס' והגם דדין המתנות הוא בסי' פ"ה אין זה דוחק כ"כ) ואנכי לא ידעתי אמאי שקו"ט רק בסתי' דברי הטור ולא בגוף דברי בעה"ע שהם הפך פסק הש"ס ה' כראב"ע וגם הוא סותר עצמו דבתחלת אות כתו' דאירכיסא פסק להדייא כראב"ע וכ"פ באות כתובה. ואין לחלק כפרישה בין נתגרשה לנתאלמנה כיון דהתם איפליגו בתרוייהו ופסקינן כראב"ע גם חי' בין שעת קדושין לבין קדושין