יש מאין חלק א קמד

והתקין בתשו' הרשב"א ז"ל א"א לתקנו בלשון הרדב"ז שכתב ואפילו נדוניא כמובן. ולפי"ז נמצא הרדב"ז ז"ל סותר עצמו ח"ו ואנחנו לא נדע אהי מינייהו ניקו ונסמוך. ובב"ש סקי"ט כתב ועיין בתשו' הרשב"א סי' תרכ"ח אפי' נדוניא אינה נאמנת להוציא ממנו כשהוא מכחישה. וזה דלא כבע"ח ז"ל גם בבאה"ט סקכ"א כתב ואם הוא מכחישה צ"ע אי נוטלת אפי' נדונייא שלה עיין בפוסקים ע"כ ומרן לא גילה דעתו בזה והשתא מובן הדבר דאיכא פלוגתא בנדונייא ואוקי ממונא בחזקת מריה. אפס כי ראיתי להרב עדוב"י שם בדפ"ט חקר בנדונייא והוכיח דהיא עדיפא מכתובה דהיא כחוב ותקן דברי הריטב"א ז"ל המתנגדים לזה גם פי' דברי ה"ה שכתב ע"ד הרמב"ן שאין מדרש כתו' אלא לגבי עיקר ולא לגבי תוס' והוסיף ה"ה וז"ל ואצ"ל נצ"ב ע"כ דהאי ואצ"ל קאי אלפני פניו ולא אלפניו ותמה על הנ"מ בדרנ"ז שעמד בזה ומדוע נרתע לאחוריו מדברי הריטב"א גם הצ"ע על מהרשד"ם שפי' האי ואצ"ל שכתב ה"ה דקאי אלפניו עש"ב ולבסוף יצא י"ח הכל בנדונו דחייב לשלם הנדונייא מפני חומר השבועה שנשבע לה בכתובה וכו' וידוע ס' מהרשד"ם ז"ל דגם הפטור מכח קי"ל מחוייב מפני השבועה הגם דמהריב"ל פליג וכו' עי"ש והשתא א"כ גם לדידן שנוהגים להשביע החתן לכאורה יש ללמוד מדברי הרב דחייב לשלם. אבל הא נמי ליתא אחה"ר חדא שכבר אני בעניי הארכתי במ"א מפ"ס ומפ"ס בזה והעולה משם דבתלתא ספיקי די לצאת בזה מס' מהרשד"ם ז"ל והשתא מלבד דיש ספק בגביית הנדונייא הנה מרן דסמכינן עליה מספק"ל מעיקרא בעיקר נאמנותה. ובפרט דאיכא ס' מהר"ם ודעמיה דהאידנא הני נשי מעיזי ומעיזי וכיון שאין שם נאמנות אין שם לא כתובה ולא נדונייא כו"ע ותו דגם למאמינים בה נחלקו לשתי כתות אחת אומרת כופין בשוטי ושניה לה דוקא במילי וע"ש בד"ד ובע"ח ונ"מ דרל"ח עלתה הסכמתם שמאחר שהרשב"א והריב"ש וכו' סוברים שאי"ך על הגט מי יקל ראש. וכבר כתבנו למעלה דהיכא דאי"ך על הגט יש מחלוקת אם כופין על ממון ומכח פד"ר אין להוציא מהבעל ומזה תבין דרבו כמו רבו הספקות ותו ליכא למיחש גם לשבועת הכתובה. זולת אם מודה לה עיין בב"ש סקי"ט דגובה כתובתה והוא מפורש בתשו' ריצב"א והבי"ד בתו' דנדרים ויבמות ע"ש. ובזה נבין מ"ש הרב יד אליהו ז"ל בתשו' סי' פ"א דאם הוא מכחישה מחוייב לישבע לה היסת ול"ד לטוענת אי"ך דרמו עלה ח"ס דהתם ספק הוא לדידיה משא"ך בטוענת אין לו ג"א דברי וברי הוא ע"ש דלכאורה הוה קשה כיון דבש"ע פסק אפי' למ"ד נאמנת לא תטול כתובה א"כ אין כאן תביעת ממון וקי"ל בח"מ סי' פ"ז כ"ה דהטוען לחבירו טענה שאפי' אם הודה לא יתחייב ממון אעפ"י שכפר אין מחייבין אותו היסת ע"ש אבל השתא דאם הודה גובה כתו' ניחא. אפס כי בהא ק"ל על הרב ז"ל דכיון דהכחשה דידהו אינה אלא בזמן דהיא אומרת השתא הגיע זמן הגבייה והוא אומר לא. הרי בכה"ג קי"ל בחו"מ דאי מלוה נקיט שטרא בידיה איהו נשבע ונוטל עיין בסי' ע"ג סי"ד והכא כתובתה בידה ואמאי רמי שבועה עילויה ועיין להרב עדוב"י סי' ל"ו דפ"ה דרמי שבועה עלה ואפשר דהוא מטעם זה ועיין בסי' פ"ב דגם בפרעתי ונקיט מלוה שטר מקויים עליה רמינן שבועתא. אם לא שנדחוק שהרב שמיע ליה דהך הכחשה דאיש ואשה הוי כהכחשה דתנאי דכולהו מודו דהכתובה על תנאי עונה אם יקיימנה יפטר ואם לאו חייב והו"א קיימתי וכו' דבכה"ג פסק בסי' פ"ב סי"ב דשבועה רמיא על הלוה ע"ש. וכ"ז ליישב דברי הרב אבל לעיקר דינא אחר שנגלה לנו ס' האחרונים ז"ל דגם במודה לה לא כפינן ליה להוציא וכמש"ל משם הבע"ח ז"ל בתשו' אה"ע הנז' ותשו' בני בנימין ז"ל דחששו לשרש שהשרישנו הגאון שי"ט ז"ל ומצאו שהש"ך ז"ל בס' גבורת אנשים כתב פעמים שלש שאין לכוף להוציא גם במודה אם כן גם ממונא לא מפקינן מיניה