יש מאין חלק א קמא

ומחמת כן גירש הוי גט וכ"כ הריב"ש בסי' קכ"ז והמתיק טעם הדבר עיין במכמ"א ז"ל שם סי' כ"ב אבל אם אינו חייב מן הדין בפרעון הכתו' וכפוהו ע"ז להדיא כתב התשב"ץ דאם גירש מפנ"ך הוי אונס דלינקטיה בכובסיה כי היכי דלישבקיה לגלימיה הוא ע"ש וא"כ מהרי"ץ קארו ז"ל הנה הציע דס"ל דכיון שאין כופין על החליצה לא הגיע זמנו לגבות וממילא אם כפו אותו גם על הכתו' שלא כדין הוי ואם גירש מפנ"ך הוי עישוי. ובזה יובן מ"ש בסוף התשו' דמטעם שלא הגיע זמנה לגבות מוציאין מידה ע"ש והשמיט טעם הכפיה דהיינו הך והא בהא תליא. והמורם מזה שדעת כל הגדולים הנז' דלא כהר"ם ור"ב וס"ל דכל שאין כופין אותו לחלוץ או לגרש לא הגיע זמן גביית כתו' ואין כופין על גבייתה. ועיין להרב מ"ץ ז"ל ח"ב סי' ע"א. וזה פלא על הרב עדות ביעקב בנדונו סי' ל"ו דאחר שהביא מח' אי כופין לגרש ונטה דעתו לא לכוף מפני המחלוקת בדפ"ט עמד בענין הכתו' אם נאמנת להוציא ממנו ואסיק שגובה כתו' ונדוניא. וכן בדפ"ה כתב בפשיטות שגם לרמב"ם דאינה נאמנת מ"מ הרי סובר דאין לה דין מורדת ותגבה כתו' ונדוניא ע"ש. ואמאי לא חייש מר דכל רז לא אניס ליה לכל הגדולים הנז' דכל זמן שלא יצאה ממנו הרי לא הגיע זמנה לגבות ולא תגבה ומ"מ אנן בדידן אחרי שנתגלה לנו דעת הגדולים הנז' ודאי שאין כח בידינו להוציא מהבעל הכתובה ולענין הנדוניא לכאורה היה נראה שמוציאין ממנו ממה שראיתי להרב מר ואהלות באה"ע סי' י"ב לענין נכפה עמד אי כופין אותו להוציא ובסוף התשו' לא מלאו לבו לכוף זולת בהסכמת חכמי הדור ועכ"ז כתב בפשיטות וכל עוד שלא גירש חייב במזונותיה אעפ"י שאינה יושבת תחתיו כיון דלכ"ע אין יכולים לכופה לשבת תחתיו וכ"ש שאין לו לתפוש שום דבר מנכסי נדוניתה שהכניסה לו והם בעין ע"כ: וכן מצאתי למהרימ"ט ז"ל ח"א סי' קי"ג תשו' שלימה בענין נכפה כדברי הרב ממש דלענין כפיה על הגט דעתו נוטה לכוף אם יסכימו עמו חכמי הדור ואף אם אין כופין חייב לתת לה נדוניא מהך דהמרדכי בשם הר"ם ומזונות חייב גם בהיותה בבית אביה מהך דפ"ק דב"מ דמגורשת ואינה מגורשת חייב במזונותיה וממ"ש בירושלמי שאפי' גירשה חייב במזונותיה עד שיפרע לה הכתו' עספ"א ולא יוכל לומ"ל שתיזון מנדוניא שבידה כיון שאינו יכול למכרן עש"ב. ואחד הרואה דאישתמיט מיניה דמר ואהלות ז"ל התשו' הנז' וכתב כן מדנפשיה ומ"מ שני נביאים נתנבאו בסגנון אחד דתגבה הנדוניא אמנם לעד"ן דעכ"ז אנו אין יכולת בידינו להוציא גם הנדוניא מט' הגדולים הנז' בכתובה דלא הגיע זמנה לגבות וכבר מפו' בב"י ובמפה בסי' צ"ג ובסי' ס"א דגם נדוניא דינה ככתובה דאינה נגבית מחיים אלא בגרושין או במיתה וגם מהרימ"ט לא כ"כ רק לדעת המרדכי ואילו שמיע ליה ס' הגדולים הנז' לא הוה מפיק ואפ' דזהו טעם גאוני ירושלים שם בבני בנימין דלא שקו"ט בנק"ד אי דינו ככתו' או כנדונייא והעלו דהוא כנדונייא זולת כשיתרצה לגרש אבל כשאינו רוצה סתמו הדברים משום דפשיט"ל שאין מוציאין גם הנדונייא וא"כ למאי נ"מ: ולענין המזונות כבר הראת לדעת מ"ש המו"א ומהרימ"ט ז"ל ועדוב"י מש"ל וגם בסוף התשו' האריך בזה בחקי' מיוחדת וכולהו סברי דמחוייב לזונה מטעם שאי"כ אותה לישב עמו ואין לה דין מורדת. וא"כ גם בנ"ד לפי הנראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפט"ו מאישות הט"ו וה"ה שם דגם באה בטענה תוך י"ש דאין לה דין מורדת ע"ש דינ'א יתיב דזנה גם בבית אביה. והגם כי ראיות מהרימ"ט ז"ל אחה"ר אינן מוכרחות דשאני מגורשת ואינה מגורשת וגם הך דירושלמי דפרעון כתובה דאכתי אגידא ביה ואינו אומ"ל תבא לביתו. אבל בנכפה ודכוותה הרי אומ"ל הא ביתא קמך תבא לעשות חיוביה והוא יפרע מזונותיה. וגם סמוכות דעדוב"י ז"ל מהך דמהר"ם במרדכי פ' בתרא דכתו'