יש מאין חלק א קמ

תוס' איכא פד"ר ר"ת כתב בפ' אעפ"י דלכל מילי תנאי כתובה ככתובה ור"ח כתב דוקא להני מילי דקאמר בריש פ' אעפ"י הוי ת"ך ככתובה אבל למידי אחרינא לא ומספקא לא מפקינן מיניה תוס' משום פד"ר ע"כ וכ"כ לעיל מזה מהמרדכי בר"פ המדיר בשם הר"ם ועיין בהגה"ט למהרל"ח שתמה על הב"י למה כפל הענין וכ"מ להרב מ"ץ ז"ל ח"ג סי' נ"ד שהבי"ד מהרש"ך ח"א סי' קע"ד שכתב שלא מצא חבר להראב"ד במאי דפליג על הרמב"ם ודעמיה בשהתה י"ש ולא ילדה ואמר שממנה הוא דלהרמב"ם ס"ל דאין לה כתו' ואין לה תוס' דלא גרע מאיילונית והראב"ד ס"ל דאין לה תוס' והמ"ץ ז"ל המציא חברים להראב"ד מהך דר"ב ז"ל דכיון דבשהה י"ש וכו' אין לכוף להוציא מכח פד"ר ה"ה דאין לה תוס' ע"ש. והן אמת כי אחה"ר מנע"ר לא יכולתי להבין דב"ק דכל כחו דר"ב ז"ל לאוקומי התו' ביד הבעל הוא משום ס' ר"ח דת"ך לאו ככתובה. ובהך דשהה י"ש וכו' המעיין בתו' יראה דגם לר"ח פשיט"ל דיש לה תוס' מט' הרמב"ם דלא גרע מאילונית ומאי דלא מני לה בהדי אינך דפ' אעפ"י משום דהוי מילתא דפשיטא ע"ש ובהא לא איירי ר"ב דלא מפקינן ונמצא עוד היום הראב"ד ז"ל יחידאה הוא. מ"מ ודאי דלמילי אחריני דאית בהו פלוגתא בתוס' חסרון הכפיה בגט יוליד חסרון גם לענין התוס' אבל לענין הכתובה לכאורה נראה מהך דר"ב והר"ם ז"ל דעם שאין כופין על הגט כופין על הכתובה וכ"מ בתשו' הרשב"א ז"ל שכתבתי לעיל: ואולם אחר החפוש מצאתי למהרד"ך ז"ל בבית שני על יבמה שתפוסה מנכסי בעלה ותובעת חליצה והיבם רוצה להוציא הנכסים מתחת"י ויבם אותה ושקו"ט הרב אי מי"ב קודמת או מח"ק ולמ"ד מח"ק אי כייפינן ליה בשוטי או לא ובחדר ז' הביא הך דהר"ם דאע"ג דלא כפינן כתו' מיהא נפיק מיניה ולמד מבעל ליבם בק"ו דבעל ידו עדיף מידה משא"כ יבם כידה דוקא ושוב אסיק דלמעשה אינו יכול להוציא מיבם כי התו' והרא"ש בפ' המדיר נראה מדבריהם דפליגי על מהר"ם בזה וכן הוכיח מהתו' דפ' אעפ"י וכו' ולכן אין להוציא וכ"ש דרוב הגדולים שסוברים שבמקום שאמרו יוציא וית"ך היינו שכופין לא מצאנו סמך לדבריהם בש"ס מקום כיוצא בזה לסמוך עליו ולומר אע"ג שאי"ך על הגט כופין על הכתו' וכו' וחזינן נמי לרוב הפוס' שלא ביארו די"ז דהר"ם דמצד הדין הי"ל לבאר וכו' ומכ"ז לא מלאני לבי לסמוך להוציא אלא שאני אומר הואיל ותפסה אין להוציא מידה ע"ש. גם מהריק"ו שורש צ"א הביא תו"ד תשו' ריב"א שכתב בזה"ל אלמנה כיון דאי"ך לחלוץ וכו' נראה בעיני דאין מוציאין מהיבם דהא אכתי אגיד בה וכו' ע"ש. ועיין בתשו' מהרי"ץ קארו ז"ל הובאה בסוף תשו' מרן לאה"ע כתב עדיפא מינה דאפי' תפסה היבמה מפ"מ. וז"ל בדק"ן ע"א ואומר עוד דממש"ל דאי מיב"ק מ"מ משמע דאי מח"ק אין מוציאין אינו כן שגם האומרים מח"ק נחלקו לב' כתות י"א שכופין לחלוץ וי"א אין כופין ולמ"ד אין כופין אילו הונח שאינה מורדת ולא הפסידה כתו' סו"ס לא הגיע זמנה לגבות ואיך לא יוציאו הנכסים מתחת"י ומה כפיה גדולה ממה שיהיו הנכסים תחת"י בע"כ וכו' ע"ש והנה הרב ז"ל כתב כט' ריב"א ז"ל דלא הגיע זמן הגביה והוסיף טעם אחר משום כפיה ולכאורה טעמו האחרון תמוה דנהי דהסכמת הפוס' דאונס דממון גם הוא אונס מ"מ כה"ג שהכפיה על הכתו' וכדי לפטור עצמו ממנה הסכים ברצונו לגרש עיין באה"ע בב"י סי' קל"ד מ"ש משם הר' מימון ז"ל ותשו' הרשב"א ובס' מכתב מאליהו שער ז' סי"ך זווגם יחד ובש"ע פסק כדברי הר"פ דבנותן ערבון לגרש אין בזה טענת אונס ולהדיא כתב התשב"ץ ח"א סי' א' בכפיה על הכתו' שאינו אונס בגט והבי"ד הב"י שם. אמנם המעיין שם בתשב"ץ יבין דלא כ"כ אלא משום דס"ל דהדין נותן לכפות על הכתובה וכיון דמחוייב מן הדין בפרעון הכתו' וכפו אותו ע"ז