יש מאין חלק א קלט

טענה כופין זולת הרשב"א כנז' וגם צידד לפרש דברי המרדכי בפהע"י וז"ל בבאה מחמת טענה כי הא ודאי כפינן ואיכא למימר דלא דמי להנהו דכתובות דקא חשיב דכופין אותו להוציא דאל"כ אמאי לא חשיב להא דבאה בטענה גביהן ע"כ. ולבסוף הכריח שדעתו כהרשב"א ותמה על הב"י שלא עשאו חבר להרשב"א ז"ל וסיים ולענין פסקא דדינא כיון דנפק מפומיה דהרשב"א וגם מהמרדכי כן נראה אין לכוף לשום אדם לגרש ע"ש. ועיין לו בבע"ח אה"ע סי' כ"ג לגבי טענת אין לו ג"א דבמכחיש רבו הסוברים דכופין ובמודה לה הושוו כולם. ועכ"ז מפני דברי הרשב"ץ והרשד"ם שכתבו שאין למהר לגרש עד שיראה תוחלת ממושכה אפי' במודה רגז הרב וכתב מאן רב גובריה בדור הזה לכופו לגרש ע"כ. הן אמת כי הרב בני בנימין ז"ל בסי' ל"ו תמה עליו מדברי הרמב"ם פי"ד מאישות והטושו"ע בסי' ע"ו שפסקו בתשש כחו וכו' ואינו יכול לבעול דימתין ששה חדשים שאין לך עונה יותר מזו ואח"כ או יטול ממנה רשות או יוציא וית"ך ע"כ והגם דהרמב"ם בפט"ו פסק בטוענת אין לו ג"א דתמתין י"ש התם במכחישה והכא במודה וכן חילק התוי"ש ז"ל סי' ס"ז. ועוד הוסיף לתמוה דח"ו סותר עצמו ממ"ש בבע"ח למ"ש בד"ד עשין מ"ט דע"ב ע"ג על מה שהק' תשו' דהרא"ש בכמ"ג סי' ה' עם תשו' שם סי' י"ב דבסי' ה' פסק גבי אין לו ג"א דנאמנת ליטול כתו' ובסי' י"ב פסק דאינה נאמנת לגבי כתו'. וכתב וז"ל ואין לומר דבסי' ה' במודה לה דא"כ מאי נאמנת וכו' תיפו"ל שאינו מכחישה ואפי' תובעת כתובה כופין אותו ליטול גט וכתו' עכ"ל הד"ד הרי דפשיט"ל במודה דכופין גם על הגט הפך ממ"ש בבע"ח ע"ש. ואני משיב על אחרון ראשון אחה"ר דבד"ד מפני שראה להרא"ש נמשך בסי' ה' ונשען על דברי ריצב"א כיעו"ש ולריצב"א פשיט"ל דבמודה כופין מפנ"ך הק' בפשיטות אבל בבע"ח להלכה למעשה חשש לס' הרשב"ץ ומהרשד"ם ולקמיתא נמי הרואה בהג"א פ' אעפ"י ובמרדכי יראה שכתבו דגם הרמב"ם דכתב בתשש כחו וכו' דאחר ו' חדשים יוציא ויתן כתו' לאו לאפוקי בשוטים אלא שאומ"ל מותר למקריי עבריינא ע"ש וא"כ דינו דהבע"ח אמת גם להרמב"ם והו"מ לבאר דאנה"ן שיאמ"ל חכמים וכו' אלא דלא אתשיל להכי. ועוד יש לצרף לזה שלא לכוף מהך דמהר"מ מינץ ז"ל שכתבתי בחקי' ב' דק"ו הוא ומה האיש שמצווה אפו"ר מדאורייתא האידנא אין לכופו גם אחר י"ש מכח הך דשמואל ומהך דסו"פ חזקת באה בטענה לא כ"ש. וממקום שבא מוכח דשייך ק"ו זה אפי' בא"י וכ"כ להדיא הגמ"י בפט"ו מאישות בשם המרדכי וראבי"ה דהאידנא אין כופין על פו"ר אפי' בא"י. ועדיפות איש מאשה כבר כתב כן גם ה"ה בפט"ו מאישות לענין שיהוי י"ש ע"ש והגם כי המעיין בהרא"ש פהע"י ימצא דלדידיה וגם לר"ח ס"ל דבאה בטענה כופין ובשהה י"ש אין כופין וממילא מפריך ק"ו כבר נתעורר עליהם הנ"מ ז"ל בדרל"ה ע"א דהוי כלפי לייא ע"ש. ואיך שיהיה ס' הרמ"מ ז"ל הוי צירוף לחומרת כפיה בהדי ס' הרשב"א והמרדכי ז"ל ומאן ספין לכוף בדור היתום הזה נגדם. ופוק חזי בבני בנימין ז"ל שהגם שקרא ערער על הבע"ח ז"ל כמש"ל חזר והודה לבסוף כי הש"ך ז"ל בס' גבורת אנשים סי' ל"ו ומ"א ומ"ב כתב שלא לכוף אפי' במודה לה וכבר רמי גודא רבה עלן השיו"ט ז"ל שבדב"ש יש לנו לחוש לכל הסברות ואין יכולת בידינו זולת למקריי עבריינא ע"ש ודון לנד"ד: ולחקירה ז' אי כפינן לבעל מיהא לאפוקי ממונא מיניה. אם לענין תוס' כבר ביארתי בחקירה ה' דאפי' אי הוי דינא שכופין להוציא אין לה תוס' ואפי' תוס' שליש ועילוי שומא ע"ש וכ"ש השתא לפמ"ש שאין הדי"ן לכופו שאין גובין ממנו התוס' אפי' אם היה חייב מעיקר הדין וכמ"ש הב"י בסי' קנ"ד משם ר"ב ז"ל וז"ל נ"ל דכל היכא דקתני יוציא וית"ך נהי דאין כופין אותו להוציא אלא בראיה ברורה מ"מ נפיק ממונא מיניה וכו' הילכך מפקינן מיניה ק"ר ונדוניא דהנעלת ליה אבל