יש מאין חלק א יד

רק כשאין עצם דבר מחברם אבל כשיש עצם מחבר ומשתף שניהם יחד כהא דגוף אחד לובש טלית ותפלין הוי איפכא דמתחיל בשאינו מקודש ומסיים במקודש משום דמעלין בק' ובעי להעלות הגוף מקדושה לקדושה וכה"ג אשכחן במנחות דט"ל כשהוא מתחיל מתחיל בלבן משום דהקדים הכתוב הכנף מין כנף לתכלת ואח"כ קושר בתכלת וכשהוא מסיים מסיים בלבן משום דמעלין בק' ופירש"י כיון דאקדמיה קרא למין כנף ש"מ חשיב הוא הלכך אי מסיים בתכלת הו"ל מוריד סוף הציצית מתחילתה ע"כ הרי דהגם דהלבן מקודש והו"ל לאקדומיה מתחילה וע"ס משום הציצית שהוא משתפם ולגבי דידיה בעי להעלות בק' מסיים בלבן. והשתא מרן לא קאי אטעמי דנמק"י ז"ל דאנה"ן אי הוו קיימי כיון דשורשם מדאורייתא לא היה נדחה קדימת טלית מקמי תפלין גם כי פגע ביה ברישא משום אמעה"מ זולת לטעם הזוה"ק קאי ועליה קאמר שידחה מקמי הך דאמעה"מ וקרי ליה אס' הגם דמעלין בק' נמי מקרא אתי וכמ"ש משום דכל גופו לא נאמר זולת בהוספת קדושה בדבר שקדמה בו קדושה מקמי הכי ולא כשיש לפניו שתי עניינים אחד מקודש מחבירו שהדין היה להקדים המקו' ורק משום המחברם נהפך הסדר. דזה אינו מפורש והי"ל לומר מאי חזית אלא משום דאסמכוה אהך דמעלין בק' הקדמנו שאינו מקו' ולפיכך כשיתחבר בהדי מקודש קודם מילתא אחריתי כהך דאמעה"מ פשיטא דניהדר לקמייתא דמקו' קודם וניסמי חדא מקמי תרתי והך דלבן הגם שהתחיל בו וחזר לתכלת לקיים מעלין בק'. ליכא התם משום אמעה"מ כיון שבפגעו בו ברישא התחיל במצוה וקשר ממנו תו ליתא לאמעה"מ ושפיר יכול לקיים שתיהן משא"כ בהך דפגע בתפלין. ולפי האמור ניחא כל דברי מרן בב"י ובש"ע ונימוקו עמו שעזב טעמי הנמק"י ומקורו ברוך להך דמעלין בק' מדברי הזוה"ק ושפיר מצי סבר דתדיר מדאורייתא הוי ולא כתב טעם אס' רק על טעם הזוה"ק מכח מאי דכתיבנא ולא נשאר להרגיש זולת במה שדחה הך דאמעה"מ מקמי והיה לאות וראיתי להרב ארעא דרבנן מע"א או"א שעמד בזה ע"ד התו' ביומא שכתבו טע"ז ותי' דשאני התם שהקדימה תורה בפי' תפלין של יד לשל ראש וגם דרשו כ"ז שבין עיניך יהיו שתים ולזה אמעה"מ נדחית מפניה דחדא נדחית מקמי תרתי ע"ש. ולמאי דאוקימנא דמרן בב"י לא קאי אטעם תדיר ולא דחאו מקמי אמעה"מ ניחא מאי דהוה ק' לכאורה ממ"ש בפ' התכלת דנ"ט בעא מיניה רחב"א מר"ח צבור שאין להן תמידין ומוספין איזה מהם קודם ומוקי לה בתמידין דלמחר ומוספין דהאידנא תמידין עדיפי שכן תדיר או"ד מוספין עדיפי דהו"ל מקודש אמרי תניתוה וכו' ולמאי דס"ד דמרן גם לט' תדיר קאמר דנדחה מקמי אמעה"מ מאי בעייא גם אם תדיר עדיף הרי מוספין קדמי ברישא ואמעה"מ אבל למ"ש א"ש. והגם דאי מהא לחודה לא איריא דאפי' למאי דס"ד ניחא עפ"י מה שראיתי לחכם צבי ז"ל סי' ק"ו שחילק מסוגייא זו למ"ש בפ"ק דמ"ק על קרא דאורח חיים פן תפלס דבמצוה שא"א לעשותה ע"י אחרים אין להעביר עה"מ אפי' מקלה לחמורה דהתם מיירי בשני מינים משו"ה אין מעבירין משא"כ בפ' התכלת דתמידין ומוספין כולהו ענין קרבנות וכחדא מצוה חשיבי לפיכך מבע"ל ע"ש ולדב"ק א"ש דברי מרן מהך סוגייא גם למאי דס"ד (ועיין לשא"י ז"ל פר' צו ד"ה עד וכו' מה שתמה על הח"ץ. ועי' ברכ"י או"ח סי"ץ או"ג מה שהק' עליו) מ"מ מ"ש ליישב נכון בעיני: ונחזור לעיקר שאלתו הראשונה דלכל הדברות דעת מרן להלכה בב"י ובש"ע דמי שיש לו טלית קטן יקדים הנחת תפלין ומי שאין לו אלא טלית גדול ילבשנו תחילה ואח"כ יניח תפלין ומור"ם בהגה כתב דאף טלית גדול קודם לתפלין כמנהג העולם זולת השאגת אריה ז"ל בסי' כ"ח פלפל לעקור טעם הנמק"י והעלה דאיזה שירצה מהם יקדים והגם שהתפילין הוא תדיר ומקו' מ"מ