יש מאין חלק א קלח

כמהריק"ו יהיב לה דין עיקר וכמ"ש מהרש"ך ח"ג סי' מ"ב ובשאר חלקים בכמה תשו'. וכ"ן דעת הכנה"ג בדעת מרן שכתב בסי' ק"ו הגב"י או"ט וז"ל וזה תלוי בפלוגתא דמהריק"ו והרב המחבר אי תוס' דידן דין נצ"ב יש לו או דין ק"ר ע"כ. וכ"כ להדיא בתשו' בע"ח חח"מ ר"ב ע"ש ולפי"ז בנ"ד ממ"ן תגבה התוס': אמנם אחר החפוש מצאתי בתשו' בע"ח אה"ע סי' כ"ג שהעלה בטוענת אין לו ג"א שכופין אותו על הכתובה והנדוניא ולא על התוס' והביא מח' מהריק"ו ומרן בתוס' שליש ודברי מהרש"ך דאית לתוס' זה דין עיקר וסיים וז"ל ולענין פסקא דדינא מהרש"ך ז"ל הוא יחיד בס' זו ולא קי"ל כוותיה ע"כ. ולכאורה נראה דמילי דמר סתראי נינהו ח"ו זולת אם נדחוק עצמנו לומר דנהי דלגבי כל מילי ס"ל למר דמאן דמפיק לה מנצ"ב יהיב לה דין עיקר דהיא שייכא בטעמו אבל במידי דאמרו לא תגבה התוס' מ"ט דלמישקל ולמיפק ל"כ לה בזה אין שייך להשוות תוס' שליש לא לנצ"ב ולא לעיקר ובזה א"ש ציוניו בסי' קנ"ד ששמר עצמו וכתב באידך פלוגתא אי אית לה דין נדוניא או לא ע"ש. שו"ר להרב נ"מ דרכ"ד ע"ד לגבי באה בטענה הביא מח' מהריק"ו ומרן ודעת מהרש"ך ז"ל וכתב וז"ל וזה לי ימים כתבתי ע"ד מהרש"ך שאעפ"י שכנים דבריו ברוב המקומות דעדיפי נצ"ב מק"ר וכו' מ"מ הא אשכחן גבי מת בעלי וגבי גרשתני דאעפ"י שנוטלת ק"ר נצ"ב אינה נוטלת (עיין בסי' י"ז בב"ש סקקכ"ט והרב נ"מ דרנ"ו) משום דליתנהו ממדרש כתובה וכו' וא"כ לענינים אלו החמיר מהרש"ך יותר ממהריק"ו ועוד דבשלמא למהריק"ו יש טעם שהתוס' כנצ"ב אבל למהרש"ך מה התייחסות יש לו עם העיקר שהוא תנאי ב"ד ולענין הלכה למעשה כיון שגדולי האחרונים מהריב"ל ומהרלב"ח ז"ל פסקו למעשה דתוס' לא שקלא ולא חילקו בין תוס' לתוס' אעפ"י שהיה נהוג בזמנם יכול הבעל לומר קי"ל ואין אנו יכולים להוציא ממנו עכד"ק. ואנן יתמי מה נענה אבתריה. ומה גם דלעד"ן שמרן מפנ"ז נזהר ודקדק לכתוב ויתן לה מנה מאתים ולא התוס' וגם הנדוניא שהכניסה וכו' שינה בלשון עיקר כתובה וכתב ק"ר לשלול שאין בכלל זה שום תוס'. ובאומרו נדוניא שהכניסה לשלול משם נדוניא כל תוס' ורק מה שהכניסה ממש: ולחקירה וי"ו אי כופין להוציא בשוטי או במילי. לכאורה נראה כיון שבש"ע כתב וכופין אותו להוציא היינו בשוטי ובפרט כי ידוע הוא מ"ש התו' בריש פ' המדיר והרא"ש בפ' הע"י דלר"י ס"ל כ"מ שאמרו חכמים יוציא ויתן כתו' היינו כפייה בשוטים ולר"ח ס"ל שאומ"ל חכמים חייבוך להוציא ואם לא תוציא מותר לקרותך עבריין ובש"ע כתב ס' ר"י בסתם וס' ר"ח בלשון וי"א עיין בס' כ"א וסוגיין דעלמא לפסוק כסתם. ובפרט מן הפרט כי גם ר"ח מודה במקום שאמרו לשון כפיה דודאי בשוטי הוא ובבאה מחמת טענה אמרו כי הא ודאי כפינן ולהדיא מפורש כן בתו' והרא"ש דבאה מחמת טענה לכ"ע כופין עי"ש. אמנם משום חומרת גט מעושה אפי' ב"ד הגדול אין כח בידם לכוף בשוטי בזה"ז אחר שמרן ב"י בסי' קנ"ד הביא לנו תשו' הרשב"א דסי' אלף קצ"ג שהוכיח מפ' אעפ"י בסוגיית כותבין אגרת מרד על ארוסה דאפי' בבאה בטענה אין כופין להוציא זולת לגבות כתו' וכ"כ במיוחסות סי' קל"ט (דבריו מגומגמים שם וצ"י) וז"ל והגם שהרמב"ם כתב דלאחר י"ש כופין אין נראה כן וכן שם בסי' קל"ח האריך וכתב וכלל זה מסור בידך שאין כופין אלא בשנויין בפ' המדיר ובפסולות דאורייתא ודרבנן ובשהה י"ש ולא ילדה משום פו"ר והאומר איני זן וכו' אבל במ"א כלל לא אלא שיש מקומות אחרים שמבקשין על הגט וכופין על הכתובה ע"כ. והגם שבטוענת אין לו ג"א הוא פוסח בזה על שתי הסעיפים עיין להד"ד בעשין מ"ט ולהרב נ"מ ז"ל מ"מ בבאה בטענה ברור דס"ל אין כופין. ועיין בסוף דברי הד"ד ז"ל שם שהביא שכמעט כל הפוס' סוברים דבאה מחמת