יש מאין חלק א קטז

שם למבין (אין לתמוה על התו' דמהך דשם פרה מחבירו נראה דהגם שלא נפחת מדמיה שרי דומיא דמקבל צ"ב דכבר כתב הטור בדי"ז לפי שהיא ברשות בעלים עד שעת מיתה וגם נכחשת כלו' דמיירי בשם אותה לעבוד בה ונכחשת בעבודה ועיין בב"י שכתב שהטור נתכוון בזה לדברי התו' והוא פלא על הש"ך סק"ה שהביא עצות מרחוק דברי ה"ה פ"ח מה"מ לחלק בין שם פרה למקבל נצ"ב ולא זכר שהטור כתב זאת) אך זאת ק"ל בהך דספינה ושם פרה דנהי דלא קבל יוקו"ז דמחיים רק פגרא דלאח"מ אמאי לא נחמיר ברבית משום הואיל ומתה או נשברה חייב קמה ליה ברשותיה וביותר תימה דבב"מ דר"ע אמר ונהגו בני כופרא אגרא בשעת משיכה ופגרא בשעת שבירה ומק' הש"ס אטו במנהגא תליא מילתא פירש"י היכי שבקינן להו לקבל שכר הואיל וסופו לקנותה ומשני משום דמתניתא תניא דמותר נהוג מנהגא ע"ש והשתא ק' כיון דכח הקו' משום הואיל היא גופה תיקשי למתניתא וי"ל עפ"י מ"ש התו' בפסחים דמ"ו ע"ב ד"ה רבה אמר שהק' וא"ת אי אמרינן הואיל א"כ בטלת כל מלאכת שבת הואיל וראוי לחולה שיש בו סכנה ותי' דכיון דלא שכיח כלל ל"א הואיל ע"כ (מש"ל לתרץ בעד מהרש"ק שחי' דל"א הואיל רק לחומרא אינו מציל נגד התו' הללו דודאי הוו תיובתיה דאין לך קולא יותר מזו לבטל מלאכות שבת מכח הואיל לולא דל"ש כלל וק"ל) הנה בדל"ש כלל ל"א הואיל ומיתה לא שכיחא ופגרא נמי ל"ש כלל. אך עוד היום ק"ל בהך דמקדים על חבית יין דקבל המוכר אחריות חומץ ועכ"ז מותר משום דלוקח קבל יוקו"ז ואמאי ל"א הואיל ואם החמיץ לחומרא והגם שהיה אפ' לתרץ זאת משום שלפעמים גם החומץ שוה כיין וגם אם תחמיץ תהיה ברשות לוקח דמאי איכפת ליה ולא תקום ברשות מוכר רק אם יהיה בזול והו"ל תרי הואיל חד הואיל אם תחמיץ והב' הואיל שהחומץ לא ישוה כיין ובפסחים דל"ח בעי הש"ס אי אמרינן תרי הואיל או לא וע"ש בדמ"ו תו' ד"ה הואיל קמא שכתב רשב"א בפשיטות דתרי הואיל ל"א. מ"מ בתו' דב"מ דס"ד ד"ה אי תקפה יראה משם דמפרשים תקפה לאו היינו חימוץ אלא קלקול ע"ש וזה קשה לומר שהיין המקולקל ישוה כמשובח (ע"ש סוה"ד כתבו דחמוץ שכיח) והדר הו"ל הואיל חד ואמאי ל"א וכן קשה בהך דמקבל צ"ב דגנבה ואבדה הוי שכיח ול"ש ואמאי ל"א הואיל ואילו מגנב לחומרא וצ"י: הא מיהא אשכחנא פתרי למתירים שכי' בהמה בשבת דהיינו בקבלת יוקו"ז דבזה נפקא מרשות בעלים ואפ' דגם המג"א ז"ל לא חילק בין בהמת שותפות לכולה שלו רק מפני שהבין דמיירי בק' אחריות סתם אבל בק' יוקו"ז גם הוא ז"ל יודה דל"ש ולכאורה מזה יש לדון דאם כה יעשה בנ"ד אין בזה משום לתתא"ב אבל מ"מ הגם דאין הגוי זוכה בה לגמרי עוד לבי מהסס אם יספיק זה להוציא מאיסור לא תחנם לכן לא אהיה נחפז להתיר מטע"ז: והנה ראיתי להרה"ג פנ"י הי"ו שם בפסקו הביא להתיר מכח שפשט המנהג כמתירים והרב ד"ד העיד על א"י ומנהג מבטל ובפרט באיסור דרבנן כמו שהארכתי במ"א והעיד שראה מעשה ששכרו כת הפורטיסטאן מאת יאודים בעה"ק ירושת"ו וגם בסוריא בפני כמה רבנים ולא מיחו בידם הגם שמכניסין ע"ז לבתיהם וכו' עכתד"ק ואני הפעוט אחה"ר מכת"ר לא מלאני לבי להקל מכח זה דאחד הרואה כמה דיות נשתפכו בענין המנהג ותמצית הדברים עיין לכנה"ג ח"מ סי' ר"א בהגה"ט ובשיירי ליו"ד סי' רי"ד הגה"ט ועיין להרב משאת משה ח"ג ביו"ד סי' ד' על היתר עלי הגפנים שהרב מהר"י זיין ז"ל תקע יסודו בזה על התפשטות המנהג להתיר והמ"מ שם סי' ה' חלק עליו וכתב דל"א מהריק"ו רק ביש מח' ונהוג כחד ולא באיסור מוסכם והרב ב"ד של שלמה יו"ד סי' י"ט עמד על דבריהם והאריך בדברי הפוס' ובדפ"ז ע"ד כתב סו"ד דמנהג שיש בו איסור תורה לא אזלינן בתריה כלל ומנהון דרבנן אמרי אף באיסור דרבנן זולת