יש מאין חלק א קיג

פשיטא לאו שללה הוא ותי' ל"צ דקבל הנפקד אחריות מ"ד כדידיה הוי קמ"ל ע"כ דמשמע בק' אחריות ל"מ מרשות בעלים ולפי"ה ניחא דאנה"ן רק גבי חמץ חידוש הוא שחידשה תורה מהיקש הנז'. (וליכא לאקשויי ע"ז מפסחים ד"ה אמ"ל רבא לבני מחוזא בעירו חמרא דבי חילא מבתייכו דכיון דאילו מגניב ומתביד ברשותייכו קיימי ובעיתו לשלומי כדילכון דמי ואסיר וכו' דנראה דחיוב תשלומין משוי ליה דידהו. דליתא כי המעיין ברש"י ד"ה הואיל יראה דר"ש גופיה דחשיב לגורם לממון כממון דמי אינו מחשיבו ממון דמקבל אחריות רק אחר שנגנב וכו' אבל מקמי הכי לא וא"כ רבא דהחמיר לבני מחוזא גם בעודו קיים אינו רק מטעם הואיל ואילו נגנב וכו' ופריך הניחא למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי י"ל הואיל אבל למ"ד לאו כממון ופטור גם אם נגנב מה הואיל שייך ומת' משום דכתי' לא ימצא החמרנו לומר הואיל ולל"ב קאמר דאיצטרי' לא ימצא למ"ד לאו כממון דמי משום דסד"א הואיל איתיה בעיניה לאו ברשותיה קמ"ל כלו' דהיא גופא אתא לאשמועינן דאע"ג דלאו ברשותי' אמרינן הואיל ודוק) אבל בכל התו' קבלת אחריות לא מפקא מרשות בעלים וא"כ מדוע בשכי' בהמה בשבת אמרינן דמפקא מרשותו. ובפרט דבש"ע ק' הלכתא אהלכתא דבסי' רמ"ו פסק דמפקא ובחמץ פסק בסי' ת"מ כהרא"ש וראיתי למהריט"ץ סי' ע"ו הק' להרב"י בה' שבת דלפי"ד ק' אמאי המשאיל בהמתו לגוי בשבת חייב עליה והלא שואל חייב באונסין וחיוב אונסין מפיק מרשות בעלים והגם דלחי' המג"א ז"ל דלא היקל מרן בש"ע רק בבהמת שותפות לא ק' כל זה ועיין ביא"ה שם שתי' מעצמו קו' מהריט"ץ כן. אבל מלבד מה שהוכחתי לעי' דלא משמע כן בב"י עוד יקשה ע"ז למור"ם שהשוה בשבת בהמת שות' לכולה שלו. מדוע בה' חמץ לא הגיה על מרן דק' האחריות מפקא מרשותיה. ועם היות דג"ז יתיישב לפמ"ש אני ההדיוט דאין דעת מר"ן ומור"ם להקל רק באזהרה לגוי שלא יעשה מלאכה או בפרסום בעש"ג ולכן בחמץ דליתנהו להני החמירו אבל מה נענה לאותם המתירים שם רק בקבלת אחריות לבדו ובהיותי עסוק בזה ראיתי להרב יאודה עייאש סי' ע"ג הק' מאי שנא בחמץ של גוי שקבל עליו ישר' אחריות דקרינן ביה שלך מטעם הואיל ואילו מגנב וכו' ואתרוג אפי' בשאלה דחייב באונסין לא קרינן ביה לכם ותי' משם מהרש"ק ז"ל דבכל ד' שומרים איכא שני צדדים צד אחד מט' חיוב התשלומין מיקרי שלו אבל כל זמן שלא נגנב ברשותיה דמריה קאי וגבי חמץ אזלינן לחומ' משום חיוב התשלומין ובאתרוג אזלינן לחומרא כיון שעדיין לא נאנס. (מהרי"ט בס' ווי העמודים קכ"ד דקי"ד תמה עליו ממ"ש התו' בפסחים דס"ב ד"ה ב"י לרב חסדא דלית ליה הואיל לקולא רק לחומרא וז"ל נראה דר"ח לא פסק רק מדרבנן דמדאורייתא ל"ש לחלק בין חומרא לקולא ומדאורייתא ל"א הואיל כלל אפי' לחומ' ע"ש ולע"ד אין כאן תימה דלכאורה דברי התוס' סותרים למ"ש בפסחים דמ"ו ד"ה הואיל שהק' לר"א דגזר לא יקרא שם לחלה דידיה עד שתאפה כדי שלא ישהנה ותחמיץ ועובר עליה בב"י מטעם הואיל ואי מתשיל עלה דידיה הוייא אמאי לא התיר לאפותה גם אחר קריאת שם הואיל ואי בעי מתשיל וכו' ותי' דכיון דהך הואיל לא שכיח ל"א להתיר ע"ש והשתא הנה לר"א ודאי דס"ל שאם תחמיץ עובר עליה מה"ת מטעם הואיל וכמ"ש בר פלוגתיה לא זהו חמץ שמוזהרין עליו בב"י ש"מ דלדידיה מוזהרין עליו הרי דס"ל דמה"ת אמרינן הואיל ועכ"ז ס"ל דלהקל ל"א ומוכרח לתרץ דל"א כן בדס"ב רק לר"ח דלית ליה הואיל רק מדרבנן וס"ל להחמיר ולא להקל וכ"מ מראייתם שם אבל לרבה דס"ל הואיל מדאורייתא שפיר יש לחלק בין חומרא לקולא כדברי מהרש"ק ז"ל ואי קשייא הא קשייא דבאמת ל"א לרבה דקי"ל כוותיה הא אמר הואיל גם לקולא כגון האופה מיו"ט לחול ע"ש ואין לומר דשאני