יש מאין חלק א קי

והרא"ש כתבו להדייא דבגוי נמי דל"ש לפ"ע מ"מ יש איסור מדרבנן. מ"מ ל"א אלא שחייבים להפרישו ולא לפ"ע כלשון הש"ס דהכא. גם מה שדקדקתי מסה"מ דבגורם אין איסור מה"ת נראה היפך זה מדבריו פ"ה מה' ע"ז היו"ד וי"א שכתב ואסור להשביע הגוי ביראתו וכו' ואסור לגרום לאחרים שידרו וכו' ואינו לוקה אלא הנודר בשמה ע"כ וכתב בכ"מ כלו' אעפ"י שהגורם אסור מ"מ אינו לוקה ע"כ ומדכתב ואסור להשביע וכו' ואסור לגרום משמע דאף הגורם לגוי לישבע עצמו אסור והאי איסורא מדאורייתא ודאי מדאיצטריך לומר שאינו לוקה ודלא כמש"ל וכ"מ מדברי הסמ"ג לאוין ל"ב למדקדק בלשונו שם גם הרב ס' יראים סי' ע"ה הביא הך דאיסור שותפות עם הגוי בכלל האזהרה וגדולה מזאת כתב החנוך סי' פ"ח שעיקר לא תזכירו אינו בא אלא בעוסק עם הגוי ביום חגו ומרויחו וכו' ולפי"ז צדדי הבעייא הם מדאורייתא והדק"ל. לזה י"ל דס"ל להרא"ש כמ"ש התו' בד"ב ד"ה אסור דאסור לשאת ולתת אינו אלא במידי דתקרובת ע"ז ולא בשאר דברים עש"ב והר"ן בריש ע"ז תי' מה שהק' לרש"י דבשלמא במכר שייך לפ"ע אבל במקח מאי לפ"ע איכא ואמר דגזרו מקח אטו מכר ע"ש והשתא י"ל דהרא"ש סבר דאין איסור מה"ת רק במידי דתקרובת אבל מ"מ גזרו בדברים אחרים אטו תקרובת ובעיית הש"ס בתקרובת היא מאיזה טעם דנ"מ גם לנמשך שהוא דברים אחרים. ומ"ש החנוך דאינו אלא בעוסק וכו' אפ' לדחוק דאין ר"ל לשאת ולתת אלא ר"ל שמשרת אותם או נו"ן לצורכם דוקא דהתם ודאי הרוחה איכא ואסור מה"ת זה נראה ליישב להרא"ש) ש"מ דגזרה דרבנן היא ומשו"ה י"ל דה"ט שהתיר והוא יגיד על ראב"ן ז"ל ודב"ז למדתיו ממ"ש רי"ו ח"א ני"ז ח"ד וז"ל ואפשר דגויים הללו שאינם אדוקים בע"ז כל מה שעושים בצורות הללו אינו אלא לנוי ומותרים בהנאה ואסור להשהותם משום חשד אם הם בולטים וראוי להחמיר בס' איסור תורה ע"כ והנה מ"ש וראוי להחמיר ודאי דקאי על מה שהתיר מעיקרא בהנאה דאי על השהייה בלי ס' איסור תורה החמיר משום חשד, וש"מ דגם מטעם שאין אדוקים אין להקל בס' איסור תורה וכאמור: עתה אשוב אתפלא במש"ל משם הרבנים הנז' שהתקון הוא להקנות לו גוף הקרקע כל ימי השכי' בינו לבין עצמו וכו' דמלבד מה שתמהתי דבזה יכנס לאיסור לא תחנם הנה הרב המגיה בצפ"ב דקל"ז ע"ג הביא מבעל יד אפרים ה' שבת סי' רמ"ו דהגם דכשיש דעת אחרת מקנה א"ץ שיתכוין הזוכה לזכות היינו דוקא ביש' משום זכין לאדם שלא בפניו אבל בגוי דלית ליה דין זכיה לא ובזה ישב דברי הקצה"ח וש"פ וא"כ מה יועיל הכא שיקנה לגוי בינו לבין עצמו. גם מ"ש שיפקיר עיין בסי' רמ"ו דהיתר ההפקר לא יועיל רק בדיעבד שכתב ואם השאילה או השכירה וכו' יפקירנו וכו' וכ"כ העט"ז שם והצ"ץ בסי' ל"ה ובבאה"ט סק"ה ואיך נתיר לכתחילה. ובפרט כי הרב צ"ץ שם הק' על המתירים במקנה בהמתו לגוי מהך דאין מוכרין להם בהמה גסה ותי' דלא התירו רק משום פסידא משום שא"א ע"ש וא"כ נד"ד דאפשר להשכיר ליאודי בפחות איך נתיר וכ"ש דהמעיין שם יראה דאין טעם פסידא מתיר רק באיסור דרבנן והכא איכא איסור לא תחנם. וא"ת נהי דמהני בהנאה כזאת להתיר לתת א"כ לא הוי קנין גמור להביא לאיסור לא תחנם וכמ"ש המג"א סי' רמ"ו סקי"א דהפקר להתיר שכירות בהמה אינו הפקר לזכות שום אדם אפי' ביום השבת והצ"ץ סי"ך כתב על מכירת משכונות להיתר רבית שאם בא להחזיק בהם אינו יכול עכ"ז מהני לשרייותא דרבית והבי"ר לזה ע"ש ובפרט בזה"ז שנתחדש מכר הטאבו הא ודאי דבלא זה נראה דאינו מכר גמור להביא לאיסור לא תחנם. אשיבך מלין כי הט"ז ז"ל תמה בסק"ה ע"ד הצ"ץ מכמה הלכות פסוקות שכל שאינו מכר גמור אינו מועיל להתיר רבית וכן ההיא דהפקר הוכיח מדברי הב"י ז"ל דהפקר גמור הוא ליום השבת. ועיין להחק"ל יו"ד ח"ב סי' י"ט ובאה"ע