יש מאין חלק א קז

במכתב שהתירו מטע"ז. והפנ"י הי"ו הביא סמוכות מהך ירוש' דר' יאושוע התיר במקום שאין ישראל מצויים גם מהש"ע יו"ד סי' קנ"א דהאידנא מוכרין להם בהמה ובתוס' דע"ז דט"ו ד"ה אימור הטעם מפני שאין ישר' מצויים הרבה יחד ואם לא ימכור לגוי איכא פסידא. וכ"כ הכל בו ה' ע"ז סי' צ"ז וגם הרה"ג ראש"ל ז"ל הקל מטע"ז והוסיפו סמוכות מהך דח"מ סי' קע"ה דכשאין היש' בן המצר נותן כמו הגוי רשאי למכור לגוי רק שדחה כי זה לא שייך בא"י משום לא תחנם ומשום לתתא"ב ורוח ה' דיבר בו שכדבריו ממש כתב בס' כפו"פ פיו"ד ע"ש ואני אומר שגם הראיה מירוש' לכאורה אדרבא ראיה לסתור כיון דר' יוחנן מארי תלמודא דא"י סבר יבורו ואל ישכירם ודאי ה' כמותו וכ"מ מדברי רמב"ן שהזכיר הצפ"ב וכמש"ל אלא דהרא"ש ז"ל בע"ז דט"ו הביא ממנו סייעתא להתו' שבמקום פסידא שרי למכור בהמה לגוי משמע דה' כר' יאושוע ונראה טעמו משום דבבבלי שם דט"ו מקשה אפי' חטי ושערי נמי לא ניזבן להו ומשני אי אפשר וכן הביאו מינה ראיה התו' ז"ל אלא דבכל זאת נראה שאין ללמוד לנ"ד משום דקשה אמאי הרא"ש לא הביא טע"ז להתיר להם השכי' בזה"ז משום פסידא כמכירת בהמה. וצ"ל דטע"ז אינו מתיר רק היכא שא"א כלל לתקן הפסידא וכמש"ש התו' דאין להתיר רק כשקנה הסוס לעצמו ונמלך למוכרו דהוי פסידא משא"כ בלוקח להרויח ומפנ"כ בחר לו הרא"ש דרך מרווח שיתיר בכל גוונא וא"כ בנ"ד אין להתיר רק לעני שבנה בית לעצמו ומדוחקו הוכרח להשכיר ולא מצא יאודי בשיוויה הלא"ה לא. וכ"מ להדייא בכפו"פ שם פיו"ד ששם התיר גם מכירת בתים באופן זה וכתב מסתברא דה"ה ישר' שדר בעיר שכולה גוים בא"י וכן נמי אם הוא בעיר שרובה יש' ואנסוהו זוזי ואין שם יש' שיקנה אפי' בזול דשרי ע"ש (לעד"ן ראיה לדי"ז ממ"ש בגטין דמ"ז גבי מוכר שדהו לנכרי מביא בכורים מפני תקון העולם דשתי תקנות הם דמעיקרא הוו מייתו מדאורייתא כיון דחזו דקא מזבני דסברי בקדושתייהו קיימי תקנו להם דלא ליתו פירש"י דסברי בקדושתייהו אין אנו נענשין בדבר כיון דחזו דמאן דלא סגי ליה מזבן וקא משתקען ביד נכרים הדר תקינו להו דליתו פירש"י כדי שיחזור ויפדנה ע"כ וניחזי אנן כיון דתקנה ראשונה דלא ליתו הוא כדי להודיעם שנענשים על המכי' איך מאן דלא סגי להו עבדו ומכרו ואם רשעים הם מה הועילו בתקנה דליתו והלא לא ישמעו גם לזה ולא יפדו אלא ש"מ דהעני דלא סגי ליה מותר מן הדין למכור וכדי שלא להשתקע תקינו דליתו. אלא דיש לדחות דאנה"ן מן הדין אסור גם לעני והיו מורים התירא למכור דאמרי אנוס רח"פ ותקנו דליתו דזהו עכ"פ קל להם וישמעו) והרי דב"ק כהרא"ש ז"ל: אלא דהמעיין מקור דבר מהרא"ש יראה שטע"ז במכירת בהמות הוא מר"י אבל ר"ת כתב טעם אחר משום שאינן בקיאות בקולנו וכו' וגם אין דרכנו להשאיל ולהשכיר ולפ"ז אין ההיתר משום פסידא וכ"כ ב"י סי' קנ"א משם הסמ"ג וע"ש בט"ז וש"ך שבש"ע פסק בטע"ז ומ"ש בחטי ושערי משום דלא אפשר פירש"י ל"א בלא איבה. וא"כ אפ' דמשום איבה ימשך סכנת נפשות ולא משום פסידא דה' כר"י יבורו ואל ישכירם וכ"ש שלא ימכור. ולפי"ז הך טעמא נמי הוא פד"ר וכיון דיש איסור בשכי' מן התורה יש להחמיר. ועוד אני רואה דגם למתירים משום פסידא לא התירו רק במידי דרבנן אבל במה שאסור מן התורה לא יועיל רק סכנת נפשות והוא מהתו' דגטין דס"ב ד"ה אין עודרין שכתבו טעם לר' ינאי שהתיר לזרוע בשביעית לארנונא משום דהוי סכנת נפשות אם לא יפרעו מס למלך ועוד דשביעית בזה"ז דרבנן ונהי דאסרו לעדור עם גוי אחר גבי מלך התירו (החי' בין אחר למלך נלמד מדברי מהרימ"ט ח"ב יו"ד סי' נ"ב למעיין שם באורך כי הרב התיר משום הפסד והק' אמאי ר' ינאי התיר לכל לידרוש למאן דאפשר ליה שלא