יש מאין חלק א קב

דעיקר איסור זה מן התורה הגם דלעומתם ג"כ גדולים הם הסוברים דעיקרו מדרבנן מ"מ יש לחוש להם לדון בס' להחמיר ובפרט דהוא אביזרא דע"ז: ומעתה ניחזי אנן הטעמים שכתבנו משם הפוס' להקל בזה"ז אי שייכי גם בא"י או דוקא לחו"ל וז"פ דטעם הרח"ך והר"א ז"ל מפורש להדייא דוקא לחו"ל אבל טעם ר"י דיש לחלק בין קבע לעראי נראה דלא שנא וכ"כ הד"ד ז"ל לאוין מ"ח דלהנך טעמי יש חילוק אבל לטעם הסמ"ג והרא"ש והטור בנו ביו"ד סי' קנ"א כיון שאין נוהגים להכניס ע"ז לבתיהם יש טעם למנהג שנהגו להשכיר אף בא"י ע"ש אלא אי לאו דמסתפינא אמינא דבצירוף דברי הר"ן והכל בו דא"י חמירא משום דשם נצטוינו לשרש אחר ע"ז גם המחלקים בין קבע לעראי יחמירו בא"י מטעם זה גם שלא יכניסו רק בעראי. וזה יורה מדב"ק שתפשו על מה סמכו האידנא בחו"ל ולא כתבו סתם. וגם הרא"ש שסתם יש להוכיח מטעמו האחרון דדוקא בחו"ל קאי. והוא כי טעמו בו משום דידם תקיפה שכירות קנייא ואין זה ביתו דישראל וזה לא יתכן להתיר רק לחו"ל דאי לא"י מאי מהני אפיקתיה מלת"ת א"ב אבל בזה עילתיה ללא תחונם לא תתן להם חנייה בקרקע דבבתים נמי שייך כדפריך הש"ס התם בפשיטות בע"ז אי הכי בתים נמי איכא תרתי חניית קרקע והפקעת מזוזה ע"ש. והגם דלכאורה הירוש' נראה הפך זה דבפ"ק דע"ז ה"ט פריך אהך דלא תתן להם חנייה והתנן משכירין להם בתים בא"י ומשני בית אין מצוי להתברך מגופו שדה מצוי להתברך ופי' הפ"מ ולא אסרה תורה אלא חנייה בשדה המתברך ע"ש לו יהי כן אנן כבבלי קי"ל ועוד הנה שם במראה הפנים השיא כונת הקו' לדבר אחר דה"פ דאתה אמרת לא תתן חנייה דהיינו קנין והתנן משכירין אבל לא שדות ואמאי ל"א דשכי' אינה חנייה ותי' דשדה מתברך וגזור רבנן ביה אף שכירות ולפ"ז גם הירושלמי מודה דחנייה אסירא גם בבתים ואין לומר דנהי דחנייה שייכא גם בבתים אינו אלא בקנין חשוב משא"כ קנין שכתב הרא"ש דהוא גרוע דא"כ הי"ל להחמיר בע"ז ולומר דאכתי ביתך הוא וכמ"ש בע"ז דט"ו למאי דס"ד בשוכר בהמתו לגוי בשבת דשכי' קנייא שהקשו והתנן אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו אלמא דשכי' לא קנייא ותי' שאני ע"ז דחמיר ע"ש וליכא למימר עוד דנהי דחשיב ליה הרא"ש מכר גמור לאפוקי מלת"ת א"ב מ"מ כיון דהוי לזמן דסוף הגוי לצאת לא בא לכלל חנייה בקרקע וכפלוגתא דר"מ ור"י שם בדי"ט דר"מ סבר אין מוכרין להם במחובר לקרקע ור"י סבר מוכר הוא ע"מ לקוץ וקאמר התם משום לא תחונם ובש"ע סי' קנ"א פסק כר"י דמוכר ע"מ לקוץ ויקוץ ע"ש בב"י דנראה דהגם דאיכא איסור חנייה במחובר כיון שסופו לקוץ שרי וה"ן דכוותה דליתא דא"כ למה סגרו הדרך במכירת בתים ושדות בא"י ולא התירו בכה"ג ואם נאמר דזה בכלל שכי' דסו"ס חוזר לבעליו לא יתכן דבשכי' אם נפל ביתו של משכיר יכול להוציא משא"כ במכר כה"ג כמו שמפורש בדברי הרא"ש והו"ל לאשמועינן רבותא דג"ז שרי ואין לומר דאנה"ן מדאורייתא שרי ורבנן גזור ביה משום מכר דאין סופו לחזור דא"כ הו"ל שכירות גזרה לגזרה ובש"ס שם מפורש דלא גזרו גזרה לגזרה ועוד אם באת לומר דאסור מיהא מדרבנן נפל היסוד דהיתר הרא"ש ז"ל אלא מוכרח דהרא"ש חשיב ליה כמכר גמור ושאני מח' ר"מ ור"י במחובר דהתם טעם הדבר דלא מכר לו שום אחוזה בקרקע רק ר"מ חושש שמא ישהה מלקוץ ויהנה מגוף הקרקע עיין ד"ך ע"ב ברש"י ד"ה משוי ליה ור"י לא חייש לשהייה דכיון שהתנה עמו יקיים תנאו וע"ש בסוגייא והמורם מזה דהטעם השני דהרא"ש לא יוצדק רק לחו"ל ולא לא"י משום דאיכא איסור חנייה ומזה אני תמה על הרב צפ"ב דקל"ו ע"א שכתב ולפי טעם הב' דאלמות