יש מאין חלק א קא

שם ד"ה מתקיף וכו' על חורש תלם וכו' ותי' דהתם דתני יו"ט אי הוה מלקות אחרת משום יו"ט הו"ל למימני אבל הכא לא איירי התנא בהני גווני ע"ש וה"ן אם נאמר דהתנא איירי בעצי אשרה אי איכא מלקות אחרת משום עצי אשרה הו"ל למימני אבל כשנייד לעצי הקדש הא לא איירי בהני גווני דאשרה אבל עוד ק"ל דהתם גבי חורש תלם אחד וחייב וכו' ה"ק וליחשוב נמי חורש בעצי אשרה משום ולא ידבק בידך וכו' ואמאי לא הק' דלילקי בזה נמי משום לתתא"ב. בשלמא לדחיית התו' שם דאין איסור זה רק בבתים ולא בפונדקאות ניחא דכ"ש בשדות דחרישה אבל לר"י דהאיסור שוה בכל רק החילוק בין קבע לעראי א"כ ה"ה בקבע בשדה נמי לא עסקינן שהכניס לשדה זו בקבע וי"ל דגם לדידהו בשדה שאין שם ריח בנין אין שם לת"ת דאל ביתך אמ"ר ודי להכניס פונדקאות דבנין מיהא הוי. כ"ז צ"ל לר"י אבל להרא"ש דחי' בין קבע לעראי הוא בהכניסו אחרים אבל בהכניס הוא עצמו גם בעראי אסור ואין חילו' מיושב היטב קו' הש"ס גבי מבשל גיד בע"א דודאי איכא לתתא"ב אבל ק' מדוע לא הק' כן גבי חורש תלם. ומ"ש דבשדות ל"ש לא יוצדק להרא"ש שכתב להדייא שם והתירו בשדות ואוצרות וכו' מפני שאין מכניס שם בקביעות. משמע דעיקר האיסור במכניס עצמו שייך גם בשדות וקאמר בגזרתם בשוכר דבזה לא גזרו הא לא"ה מי הכניסו עד שיצא. וס"ד לתרץ דהנך אמוראים אין כונת כ"א בפירכתו לסתור פירכת חבירו רק להוסיף ומפני ששם הק' וליחשוב הזורע בנחל איתן בלאו שדה דידיה אם יקשה ליחשוב לתתא"ב ה"ז סותר דזה ל"ש אלא בשדה דידיה אלא שראיתי דשם יש פירכות סותרות כגון מסיר בדי ארון וקוצץ אילנות טובות. גם עצי אשרה סותר להם כמובן ולזה צ"י) ומ"מ מדבריו למדנו דחילוק שבין קבע לעראי אדרבא יותר יתיישב אם נאמר דעיקר האיסור בשוכר לגוי הוא מדרבנן ואין הכרח מדברי ר"י שהוא סובר מדאורייתא גם הר"ן והכלבו ז"ל הנה תפשו לעיקר כדברי הר"א אך עכ"פ מדיהבי טעמא דמצות שירוש בא"י ולא בחו"ל ולא חילקו בין קבע לעראי נראה דמאן דמחלק בהכי סבר דעיקר האיסור מן התורה ובטעם מהרח"ך ז"ל משום דביתו בא"י קרוי ביתו ולא בחו"ל א"א להסתפק דר"ל מדרבנן הוא והם החמירו בביתו של א"י שיקרא ביתו. דא"כ מאי מקשו ליה התו' ממזוזה דהיא דאורייתא והתם י"ל דבכ"מ קרוי ביתו לא כן בחומרא דרבנן י"ל דלא החמירו רק בא"י אם לא דסבר ודאי דעיקר האיסור מה"ת. גם טעמא דראב"ן דמשום מס אינו ביתו המיוחד וטעם סה"ת דת"ח ודאי גמר ומקני מצו סברי דעיקר האיסור מה"ת ואפ' להכריח דסה"ת סבר מדאורייתא ממה שדחה חילוק זה משום דקי"ל ק"פ לאו כקה"ג דמי ואי עיקר האיסור דרבנן הו"מ לומר דרבנן לא אחמור בקנין פירות. ומהר"א ממיץ בס' יראים סי' ע"ג כתב ול"ת תועבה אל ביתך תניא אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו וכו' ואף המכניס בפקדון בתוך ביתו או השאיל או השכיר ביתו לאחרים שאלה ושכי' לא קנייא כמ"ש בפ"ק דע"ז ועובר בלא תביא וכו' והפורש מהם ושם דרך אראנו בישע אלדים ע"כ מוכח דסבר דהוא מן התורה ולא משום מלת ועובר שכתב הרב אני אומר כן דמצינו גם על דברי סופרים יאמרו מלת עובר ובהא גופה כתב רבינו בחיי בפ' עקב דלתתא"ב במשכיר אינו רק אסמכתא ואפי"ה כתב עובר גם הרב כפו"פ בפיו"ד ד"מ הגם שהביא דברי סה"ת שאין זה אלא מד"ס כתב מלת עובר אבל מ"מ הדבר מוכרח שהי"ל להביא עיקר האיסור של הלאו ואח"כ יאמר ובכלל זה אמרו ולא ישכיר ומדפתח לתתא"ב תניא וכו' וסיים ואף המכניס וכו' ש"מ דבחדא מחתא נינהו ודלא כהצפ"ב דקל"ח שכתב שאין דבריו אלא חומרא. וכ"ן דברי מהר"ש ברי"ץ שהביא הצפ"ב שם בדברי מהר"מ ריקאנטי ע"ש ונמצא מכל הנז"ל דרבים סוברים