יש מאין חלק א ק

ותו לא מיקרי ביתו של ישראל דס"ל לירושלמי קנין פירות כקה"ג דמי זהו טעם ד'). רק דחה זה דאנן קי"ל לאו כקה"ג דמי והסכים לטעם ר"י ע"ש גם האגודה בפ"ק דע"ז והגה"מ פיו"ד מה' ע"ז כתבו הטעם של ר"י ובשה"ג העתיק מריא"ז שסמך ע"ד ר"י והרב"ח סי' קנ"א הביא מראב"ן סי' רצ"ה ב' טעמים. ה') דכי אמרינן לתתא"ב ה"מ בא"י שהיה ביתם מיוחד להם ואין יד גוי באמצע אבל אנו שנותנים מס מקרקעות אינו מיוחד. ו') ועוד דסמכינן אהא דגויים שבח"ל לאו עע"ז הם ואין לחוש להכניס ע"ז שאינן אדוקין לעשותה בביתם וכו' אבל בסוריא ובארץ יון ודאי אדוקים וכו' וכתב הב"ח דר"ל דבארץ יון ודאי אדוקים ואפי"ה נהגו היתר לכן הטעם הראשון עיקר. והכל בו ה' ע"ז סי' צ"ז כתב משם רבו כדברי הר"ר אלחנן ז"ל ע"ש ומדברי כולם ז"ל נראה דעיקר האיסור הוא מן התורה ומחלקים בגוף האיסור זולת הר"א ז"ל הוא שכתב דהוא מדרבנן ונראה שלזה נתכוון התו"ח ז"ל שם שסיים וז"ל וכתבו התו' דמה שמשכירים עתה וכו' לפי שאין מכניסים שם בקבע וכ"כ בש"ע אבל הראב"ן כתב שיש מדינות דאדוקין שהם מכניסין בקבע לכך בעל נפש יחמיר על עצמו ע"כ להוכיח מדברי מרן ומור"ם שם שתפשו עיקר החילוק בין קבע לעראי שהוא תי' ראשון של התו' דס"ל מכח זה דעיקר האיסור הוא מן התורה כמ"ש (ומ"ש אבל וכו' לכך בעל נפש יחמיר הוא משום דהוק"ל דגם לסוברים שהוא מן התורה עכ"ז מריבוי החילוקים יש להתיר בס"ס וכ"ן מהש"ך שם סקי"ז לאפוקי זה כתב דאדוקין ובע"ן יחמיר ע"ע) אלא דמדברי הרא"ש ז"ל שם בע"ז אין נראה כן שעמד על המנהג והביא התו' דמחלקת בין בית דירה לאוצרות. ופירש דהוא משום דפשטא דקרא לתתא"ב בישראל גופיה מיירי רק מדרבנן אסרו גם בשכי' לגוי ובימיהם היו רגילין להכניס בקבע לבית דירה וגזרו בה ולא לאוצר והאידנא שאין רגילין להכניס רק בשעת חולי שרי. טעם ז') ועוד נהי דלדידן שכי' לא קנייא כיון דלדידהו קנייא וידם תקיפה ואפי' נפל בית משכיר אינו יכול להוציאו הוי כמכר ע"כ הן אמת דלכאורה דברי הרא"ש הראשוני' קשים להולמם דנראה דיסוד ההיתר ארכביה אתרי רכשי אליבא דר"י ואליבא דהר"א ז"ל דלטעם ר"י אפי' הוי דאורייתא כי החילוק בין קבע לעראי ולט' הר"א דהוא מדרבנן די בזה דמשו"ה לא גזור מעיק' בחו"ל ואמאי ערבינהו. אבל אחר הישוב י"ל מדלא הביא הירושלמי כלל משמע דלא ס"ל כוותיה משום דבתוס' משמע כאן וכאן אסור אפי' בחו"ל ומסתבר כן דמה טעם לחלק בין א"י לחו"ל בלתתא"ב (גם כי הר"ן בפ"ק דע"ז הביא כדברי הר"א ונתן טעם לדבר כי בא"י שנצטוינו לשרש אחר ע"ז גזור ולא בחו"ל וכ"כ ה' צפיחית בדבש דקל"ד ע"ב משם הכלבו הרא"ש מיאן בזה מפני פשט התוספתא) ולא תפש רק חילוק ר"י בין קבע לעראי וס"ל דאין טעם לחלק בזה אם עיקר האיסור מן התורה לזה הקדים דהוא מדרבנן. (הנה למש"ל דיש חי' בין קבע לעראי גם מדאורייתא לכאורה ק' ממ"ש במכות דכ"ג ע"א המבשל גיד בחלב ביו"ט ואכלו לוקה חמש וחד מינייהו משום מבעיר בעצי אשרה ופריך ולילקי נמי משום לתתא"ב אלא הב"ע במבעיר בעצי הקדש ע"כ ונראה דאינך עצי אשרה מיירי שלא הכניסה לביתו רק בפעם הזאת דאי לא תיפו"ל דבלא"ה נתחייב משום לתתא"ב ולא מן השם דבישול הוא וא"כ קשה הא אמרת דאין איסור זה אלא בקבע ומאי פריך וא"ת דסתם קביעות הוא ג' פעמים וזה כבר הכניסו ב"פ ובפעם השלישית הבעיר דאז חל האיסור א"כ מה טעם נייד מעצי אשרה ומוקי בהקדש לימא דמ"ט אינו לוקה מלתתא"ב משום דמיירי בלא הכניס רק שני פעמים ויש לישב זאת משום דהכי ק"ל אי בעצי אשרה מיירי לוקי דהכניס שלשה פעמים וליהוי שש ואמאי תני חמש משו"ה אוקי בעצי הקדש ואין להק' דמ"מ ק' דלוקי באשרה וליהוי שש דכה"ג הק' התוס'