יריעות שלמה יורה דעה חלק א ט

לקידושין ולא נקיט אינה מקודשת או אינה צריכה גנו די"ל דאשמעינן בזה רבות' לא מיבעי' בשתי עדים דוודאי לא טעי כדכ' תוס' לעיל דף י"א אלא אפי' אם מקדש בע"א דאמרינן שם חוששין לקידושין אפי' אם מקדש בע"א וא"כ שפיר י"ל דטעו אפ"ה אין חוששין לקידושין דלא סבר שית בי קרנת' קאי והיינו דנקט אין חוששין לקידושין אפי' אם מקדש בע"א וק"ל: ועוד י"ל פירש בגמ' לפי מה שכ' מקור חיים דאם חירך מותר לאח"ז כיון דלא עבר בב"י משעה שחירך. רק ק' לפ"ז אמאי אין חוששין לקדושין דהא יכול לחרך ולהשהות עד לאחר פסח. וצ"ל נגד אחרונים כיון דעכ"פ עבר על מ"ע דתשביתו או לשיטת הפוסקים דמ"ש עובר בב"י רק בשעות דרבנן עדיין קשה וצ"ל בשעות דרבנן ג"כ אסור לאח"פ וא"כ היינו פירושו לא נצרכה אלא לש"ד דאסור בהנאה אף שחירך אפי' לאחר פסח וק"ל: פסחים דף כ"ב בסוגי' דחזקי' ור' אבהו בתוס' ד"ה אותו אתה משליך לכלב וכו' ור"י מאורלייניש אומר דאיצטריך למשרי עובר שהוציא ידו וכו' והא דאסרינן יד עובר בהנאה מדאיתקש לקדשים דאסור בהנאה כדאמרינן כל שבקודש פסול באש תשרף. ונרשם בהגהות חדשות לקמן דף ק"ד ולכאורה באמת אינו מבואר לקמן דבאש ישרף רק כל שבקודש פסול בא הכתוב ליתן ל"ת על אכילתו ובזה לא נאמר באש ישרף (רק הכי כתיב והנותר ממנו באש ישרף לא יאכל כי קדש הוא והאי באש ישרף קאי על נותר) אולם לקמן במסקנא אמרינן במס' פסחים דף פ"ב דכל פסולי קדשים דהם בשריפה מגמר גמירי. וא"כ ק' טובא לפי שיטת רש"י במס' שבת דף קל"ב דכל י"ג מידות אינו דנין בהלכה אף בהיקש או בג"ש וא"כ האיך ה"א דנילף מקדשים בהיקש דאסור בהנאה הא אין דנין מהלכה. וא"ל דהא דאמרינן לקמן דאיכא הלכה היינו לענין שיהא בשריפ' אבל איסור הנאה לצ"ק ז"א מה"ת נימא דאסור בהנאה ואי משום לא יאכל כי קדש הקישא זה משמע רק אכילה אבל לא הנאה. וכן מוכח לקמן דף ק"ד מתוס' שם ד"ה הקדש וכתבו וי"ל דצריך היקש משום איסור הנאה דלא נימא דאיצטריך הבשר על איסור הנאה שיהי' בלאו והקשה מהרש"א שם דהא דכתבו בלאו הנאה יליף מן באש ישרף ע"ש חזינן בפירש דאי ליכא קרא או הילכתא לא הוי שמעינן דאסור בהנאה. וצ"ע: אולם לפי מה שכתבו אחרונים בכללי סוגי' דסברת רש"י אם דנין כל י"ג מידות מהלכה תלי' בפלוגת' דתנאי במס' מכות דשם איתא ספר תור' שתפרו בפשתן פליגי ר' יודא ור"מ חד אמר פסיל וחד אמר כשר דכי אתקיש להלכותיו לא אתקיש ע"ש חזינן מאן דסבר פסול ע"כ סבר דנין היקש מהלכה. וא"כ מתירץ קושי' הנ"ל דשם קאמר סתם חד אמר וכו' ואם ר' יודא הוא דסבר פסול ע"כ סבר דנין גז"ש מהלכה וא"כ שפיר איצטריך לכלב תשליכון אותו. דלא נילף בהיקש. ועפ"ז מיושב קושי' המפרשים על ר"ש דסבר במס' קידושין חולין שנשחטו בעזרה דאו'. וסבר נט"ל מותר ויליף בע"ז מן נבילה שאיני ראוי' לגר אינו קרוי' נבילה. וא"כ מנ"ל דל"ת משמע איסור הנאה דהיתר דנבילה איצטריך על נבילה שאינו ראוי' לגר ואותו איצטריך על חולין שנשחטו בעזרה ועפ"ז ניחא דר"ש י"ל ס' כמ"ד שם דאין דנין היקש מהלכה וא"כ יליף דל"ת משמע איסור תנאה מלכלב תשליכון גופי' ומן אותו יליף חולין שנשחטו בעזרה. ודו"ק: אך אל תדין מזה ג"כ ליישב דברי רמב"ם שפסק כר' אבוהו. ומקשין עליו מנ"ל דהיתר דנבילה איצטריך על דברים ככתבן ואותו על חולין שנשחטו בעזרה, דאנן בדידן פסקינן אין דנין היקש מהלכה ויליף מלכלב תשליכון גופי'. אך המעיין נראה דע"כ אנן פסקינן דנין היקש מהלכה דהא פסק הרמב"ם בפ"ק מהל' ס"ת הלכה י"ג דספר שתפרו בפשתן פסול. אך חזות קשה הוגד לי שם על לשון הרמב"ם דכתיב ודבר זה הלכה למשה מסיני. וא"כ משמע בפירוש דאף בס"ת גופי' הוי הלכה ודלא כמו שפסק הכסף משנה שם שפסק כמ"ד פסול שם במכות דדרך של הרמב"ם על דבר דיליף בהיקש שכתב מדברי קבלה או מפי השמועה למדנו. ומדכתיב ודבר זה הל"מ משמע בזה גופי' איכא הלכה. וצ"ע: אך באמת קשה לי למ"ד אינו דנין היקש מהלכה ולא שייך תירץ תוס' הנ"ל קשה דלמא צריך קרא לכלב תשליכון אף אם ל"ת איסור אכילה ואיסור הנאה במשמע. דהא כלל כ' תוס' ורש"י דאם בלאו נכלל שני דברים ובחדא ידעינן דמותר בהנאה ממילא בכולי' מותר בהנאה כיון דל"ת בלאו זה ע"כ משמע בה אכילה. כמו גבי דם וגיד נבילה וכשרה. ואבר מן החי ידעינן דמותר בהנאה מדאיתקש לדם. ור' יוחנן ס' במסכת חולין מן בשר בשדה טריפה ילפינן בשר מן החי שפירש ממקומו ואמ"ה צריך משהו בשר גידים ועצמות. ואי בשר מן החי יהי' אסור בהנאה א"כ וודאי מותרא מ"ה הא חצי שיעור אסור מן התיר' וא"כ כיון דידעינן היתר במה דאיתקש לדם ממילא מותר באמ"ה ג"כ היתר הנאה וא"כ ע"כ האי קרא בשר בשדה טריפה לא תאכלו האי לא תאכל משמע אכילה ולא הנאה דהא קאי ג"כ על בשר מן החי ובשר מן החי מותר בהנאה. וא"כ לצ"ק לכלב תשליכון. ולפי תירץ תוס' דה"א דאיתקש לקדושים ניחא דקולא וחומרא לחומרא מקשינן. אבל לפי הנ"ל קשה למ"ד אין דנין היקש מהלכה אך י"ל דלר' אבוהו ניחא כיון דלא תאכל משמע איסור הנאה. א"כ לא יאכל כי קדש ג"כ משמע איסור הנאה ולא צריך הלכתא שאסור בהנאה: ועפ"ז מתורץ מה דקשה לכאור' וכבר העיר בזה פ"י מנ"ל כלל דטריפה מותר בהנאה דלמא פירש לכלב תשליכון לכלבים של הפקר דלא הוי הנאה לשיטת רש"י דף ז' לעיל וקצת פוסקים ומה דכתיב אותו הכי פירוש אותו אתה משליך לכלב. אבל חולין שנשחטו בעזרה בעי דווקא שריפה. ועפ"ז ניחא דעל כלבים של הפקר לצ"ק ואין לומר דהוי יליף מקדשים דבעי דווקא שריפה ז"א מה דבעי שריפה היינו השבת' ואין דנין היקש מהלכה כנ"ל. אך אף למ"ד דדנין היקש מהלכה ג"כ ניחא לפי הנ"ל דהא באמת מה"ת טריפה יהי' אסיר בהנאה דהא לא תאכל משמע רק איסור אכילה. דהא כתיב ג"כ בקרא בשר מן החי ובמ"ה מותר בהנאה כנ"ל רק דה"א ניליף בהיקש מקדשים. אבל השת' דכתיב לכלב תשליכון אותו ונהי דכלבים של הפקר עכ"פ לא בעי שריפה וא"כ נשבר היקש לקדשים וא"כ אדרבה יליף מן במ"ה בהיקש דבמ"ה ג"כ מקרי יצא חוץ למחיצה דהא ילפינן מן בשדה. ודו"ק: ועפ"י דברינו הנ"ל י"ל קושי' תוס' לקמן דף ק"ב על איסי בן יהודא דייליף מק"ו בשר בחלב דאסיר בהנאה מערלה מדאיצטריך ק"ו ניליף מגז"ש גופי' קד לאנשי קידש מקדשים שיצאו חוץ למחיצה דאסורין בהנאה ועפ"ז ניחא דהוא ס' דלא יאכל משמע רק אכילה רק דהא דאסורין קדשים. הייני מטעם הלכת' גמירא לה וכו' ואין דנין גז"ש מהלכה כנ"ל. ודו"ק: ואף אם לא יאכל משמע הנאה מ"מ דהא דקדשים אסורין בהנאה ע"כ מטעם הלכת' דמסבר' הוי