יריעות שלמה יורה דעה חלק א ח

קרא. ואפ"ה אסור בשעות דרבנן וה"נ לענין חליפי אסורי הנאה, ודו"ק היטב כי נכון הוא. ותימא שכתבו במתני' דדמיו מותרין אף למחליף עצמו לשיטתייהו אזלי דפירש דרב גידל איירי מתחלת שבע והוי רק חד דרבנן כדכתבו לעיל: באופן אחר יש ליישב קושי' מהרש"א הנ"ל בהקדים דנסתפקתי במאי דקאמר רבא חרכו קודם זמנו מותר בהנאה לאחר זמנו אם חרך בשעה חמישית לדידן דפסקינן כר' יודא דתולין לא אוכלין ולא שורפין אם אסור לאחר זמנו. דהא כל עיקר סבר' דבעי דווקא חרך קודם זמן היינו מטעם כיון שעדיין לא חל איסור חמץ בשעה שחירך ונפסל מלאכול כלב תו לא חל איסור חמץ עליו והכא בשעה חמישת שכבר חל איסור חמץ עליו או דלמא כיון שעדיין מותר בהנאה תו לא מצי חל איסור הנאה לאחר חירך לאחר זמנו. ואסור באכילה לאחר זמנו ולאחר חירך כמו שקודם חירך, ומותר בהנאה כיון שקודם חירך עדיין הי' מותר בהנאה. ובזה יש ליישב קושי' הרא"ש והר"ן למא נקנו רבא חירכו קודם זמנו מותר בהנאה לאחר זמנו ולא נקט חידש יותר דאפי' מותר באכילה ועיין בהרא"ש. ועפ"ז ניחא דרבא אתא לאשמעינן דאפי' בחירך בשעה חמישת שכבר נאסר חמץ באכילה אפ"ה מותר בהנאה לאח"ז ולא מצי למנקט אכילה כיון דבאכילה באמת אסיר מדרבנן. ודו"ק: [ומסוגי' דהכא תרצתי קושי' תוס' לקמן דף כ"ה דר' אחא ב"י יליף שאור דאכילה מראי' דממעטינן אף באכילה לא של אחרים ושל גבוה ומקשין כיון שאוכל וגזל חייב באחריות מקרי שלו כמו לענין ב"י וכן על של גבוה קשה אף דקאי לענין דאם לא פדה בלא"ה אסור בהנאה ועפ"ז ניחא דעיקר טעם דחירך קודם זמנו מותר כיון דעדיין אינו חל עליו איסור חמץ ולפ"ז אם של נכרי מותר א"כ אם נכרי חירך בפסח ואח"כ נתן לישראל ג"כ מותר כיון דסבר חירך קידם איסור וכן בשל גבוה אם חירך קודם שפדוהו מיתר כיון דעדיין הי' קודם זמן איסור ולא חל עליו אף אם פדהו אח"כ ושפיר איכא נ"מ ודו"ק היטב]: אולם נסתפקתי דאפי' אם חירך בשעה ששית ג"כ יהי' מותר בהנאה לאחר חירך ואפי' לאחר זמנו ולא מצי למנקט אכילה. דבאמת זה הדין אם נפסל מלאכול כלב או חירך לאחר זמנו דאסור ובעי ביעור כ' מג"א בסי' תמ"ב סעיף ג' בשם מגיד משנה והראב"ד והוא בפ"ד מהל' חו"מ בסופו דבעי דווקא נסרך קידם שנתחמץ או נסרך קודם פסח. ובאמת לכאורה אינו מובן למה בעי ביעור בשלמא הא דאסור בהנאה י"ל כיון שכבר חל עליו איסור חמץ על חתיכה זו ונאסר בהנאה. תו לא מצי להיות היתר. אבל אכתי למה צריך ביעור דהא עתה אינו עובר בב"י וב"י כיון שתו לא מקרי חמץ דהא כבר חירך והנה ראיתי בר"ן כאן שכ' דין זה אם חירך לאחר זמנו אסור מטעם דלא פקע איסורי' עד ששרף משמע מדבריו מש"ה בעי ביעור דזה אינו ביעור רק ששרף לגמרי, והנה הכסף משנה כ' בפירוש מדכתב הרמב"ם דשורפין בתחלת שש ולא בסיף חמש משמע דלשהותו מותר בשעה ששית דלא גזרו רק על איסור אכילה והנאה (וכן כ' צל"ח דמותר לשהותו בשעה ששית בפ' ראשון) וא"כ בשעה ששית אפשר מותר אם חירכו דבזה לא שייך סברת ר"ן דזו אינו ביעור כיון דעדיין מותר לשהותו. אולם באמת מוכח מרב גידל דאף אם חירך בשעה ששית אסור דאל"ה אמאי אינו מקודשת בתחלת שש דהא יוכל לחרך ושוי' פרוטה וכיון דיוכל לחרך יהי' מותר בהנאה אלא ע"כ אף לאחר חירך אסור וא"כ י"ל הכי פירש בגמ' לא נצרכה אלא לשעות דרבנן דהא ברישא קתני מותר בהנאה ומפרש הגמ' בחירך קודם זמנו וע"ז קאמר לאחר זמנו אסור בהנאתו אם חרכו לאח"ז אסור בהנאה והכי פירש לא נצרכא אלא לשעות דרבנן דאפי' אם חירך בשעה ששית ג"כ אסור בהנאה לאחר זמנו ומביא ראי' מרב גידל דקאמר אינו מקודשת והא חזי לחרך. אלא ע"כ דאף בשעה ששית אסור לחרך ודו"ק: אולם עיקר נראה לי דהא דאסור לאחר חירך לאחר זמנו בהנאה זה רק מדרבנן דבדאוריית' בוודאי מותר בהנאה ובאכילה כיון דכבר פקע איסור חמץ וא"ל דהי' עכ"פ חתיכה זו כבר נאסר בהנאה זה אינו מ"ש מן חמץ לאחר פסח דמותר לאח"פ מדאורייתא אע"ג דכבר נאסר בהנאה וע"כ התורה לא הקפידה דיהי' אסור רק בזמנו וה"נ לא הקפידה תור' רק אם עדיין חמץ אבל אם עתה אינו חמץ מותר בהנאה. רק עיקר דאסור בחירך לאחר זמנו היינו מדרבנן וכמי בנבילה שאינו ראוי' לגר ומסרחת משמע מהרמב"ם בפ"ד מהל' מ"א דפטור אבל אסור וכ"כ פר"ח כאן בסי' תמ"ב דמשמע מן הרמב"ם הנ"ל דאסור רק מדרבנן וה"נ בחמץ אסור רק מדרבנן ועוד ראי' דמדמה זאת לנבילה שאינו ראוי' לגר דמותרת רק מקשין דהתם לא בעי נפסל מאכילת כלב ותרצו דשאני חמץ דראוי' לחמץ בו עיסת אחרת. אבל עכ"פ מדמין לנבילה ובנבילה אין חילוק בין מסרחת מעיקרא או לא דאיסור מדאו' כנ"ל וה"נ בחמץ. רק מדרבנן אסור וא"כ ניחא בוודאי פירושו בגמ' לא נצרכה אלא לשעות דרבנן דאע"ג דהוי תרי מדרבנן אפ"ה אסור בהנאה לאחר חירוך. והביא ראי' מרב גידל דשם איכא ג"כ תרי דרבנן חמץ נוקשה ושעות דרבנן ודו"ק: ואחר כתבי זאת עיינתי בס' מקור חיים בסי' תמ"ב וראיתי שכ' בפשיטות דבב"י אינו עובר לאחר שנסרך מאכילת כלב רק אסור בהנאה לאחר הפסח כיון שכבר נאסר בהנאה ע"ז ולדעתי הוא רק מדרבנן כיון שעתה אינו חמץ. והנה באמת לשיטת מקור חיים אם חירך לאחר שש מיתר לשהותו עד לאח"פ ומותר בהנאה כיון דליכא קנס כיון דלא עבר בב"י וב"י עד לילה א"כ קשה לכאורה דהא הוי ש"פ כיון דיכול לחרך קודם זמנו והי' מותר לשהותו בשלמא על עפר י"ל כמו שתירץ תוס' לקמן כיון כמו שחזי' בעין אינו מותר בהנאה ואפר גוף אחרינ' נינהו אבל עדיין חזי לחרך. וצ"ל דרב לשיטתו דס' חמץ לאחר פסח אסור בהנאה כר' יודא וא"כ אף אם חירך אסור לעולם ולפ"ז י"ל שיטת המחבר בא"ע סי' ק"ט שפסק אף בשעות דאו' וחמץ דרבנן היי ס' מקודשת נגד רב גידל. ועפ"ז אפשר מיושב כיון דלדידן חזי לחירך רק אפשר מדרבנן אסור וא"כ הוי תרי דרבנן: אולם עיקר נראה לי בישוב דברי המחבר הנ"ל לפי מה שכ' הר"ן לעיל מש"ה בשעה ששית אע"ג דאסיר בהנאה צריכ' גט פן יטעו עדים וסברי שהוא ששית ויהי' שעה חמשית רק בשבע שפיר אינו מקודשת כיון דבין חמש לשבע לא טעי אינשי. וא"כ ק' לכאור' בשעות דאו' וחמץ דרבנן ג"כ יהי' ספק מקודשת וצריכ' גט פן ואולי יהי' שעה ששית ויסברו שהוא שעה שביעית ובשעה ששית שפיר מקודשת. ובין שית לשבע שפיר טעי אינשי. שוב מצאתי אחר עיון שכבר הקשה כן הפלאה בק"א אולם לפי תירץ שני בתוס' לעיל דאביי לא סבר כלל שית בקרנת' קאי. א"כ מש"ה פסק המחבר דבשעות דאו' וחמץ דרבנן צריכ' גט מטעם הנ"ל דאנן פסקינן שית בי קרנת' קאי אבל ר' גידל י"ל דס' כאביי ומש"ה קאמר אינו מקודשת ופשוט וק"ל: ועפ"ז י"ל דקדוק מה דנקיט רב גידל אין חוששין