יריעות שלמה יורה דעה חלק א י

אמרינן לכלב תשליכון קאי ג"כ על קדשים שיצאו חוץ למחיצה. ובאמת נתקשיתי כמעט הוא קושי' עצומה על הגמ' דמקשה ולחזקי' למאי הלכת' איתקש דם למים לפי מה דכ' תוס' חולין שנשב"ע לאו דאוריית' לגמרי ל"ד אף באכילה אבל אם חולין שנשב"ע דאו' יותר סבר לאוקמי' על חולין שנשב"ע מטעם דדמי למחיצה והיינו טעמא דחזקי' דסבר דאותו קאי על חולין שנשחטו בעזרה ולא על שאר אסורים. כיון דחולין שנשחטו דמי למחיצה וכן פירשו כל המפרשים. ועיין במהרש"ל וצל"ח א"כ לפי מה דילפינן במ"ה מן בשר בשדה טריפה דהיינו מן בשדה שפירש ממקומו וכ' תוס' שם אע"ג דילפינן מיני' קדשים שיצאו וכו' כולה דרשי מינה. א"כ ה"א דאותו קאי על אמ"ה דאותו בשר מן החי מותר בהנאה אבל אמ"ה שפירש ממקומו אסור בהנאה ושפיר דמי למחיצה כמו חולין שנשחטו בעזרה. ודמי ג"כ ללאו ומש"ה איצטריך היקש אמ"ה לדר שגם איצטריך היקש דם למים דה"א דנילף באיפוך דאמ"ה אסור בהנאה כ"כ דם וצע"ג: והנה חכמי לוניל הקשה על הרמב"ם דפסק אין בגידן בנ"ט ופסק ג"ה מותר בהנאה. ובגמ' מוכח באיפוך ונ"ל דכבר הערו המפרשים לשיטת הרמב"ם דאמרינן מגו דאחשבי' אכילה לענין גיד אחשבי' אכילה לענין נבילה א"כ שפיר שייך לומר אף למ"ד אין בגידן בנ"ט כשהותר' נבלה חלב' וגיד' הותר'. אך נראה לי דר"ש לשיטתו מקשה שפיר דאיהו ע"כ סבר דגיד לא הי' בכלל היתר נבלה דהא ר"ש יליף בע"ז דף ס"ח דנט"ל מותר מן קרא לגר אשר בשעריך הראוי לגר קרוי' נבילה שאינו ראוי לגר אינו קרוי נבילה ופר"ח כ' בסי' ק"ד דברים פגומין מעצמן כמו שרצים והתור' אסרת' אף אם נסרחו ג"כ אסורין דהא בלא"ה נפגמו ואפ"ה תור' אסרתו ע"ש ולפ"ז גבי גיד ג"כ למ"ד אין בגידין בנ"ט ואינו ראוי' למאכל אדם אף אם נסרח הגיד ג"כ אסור באכיל' דהא בלא"ה אינו ראוי' לאכילה וא"כ האיך מצי למימר דבכלל נבילה הי' גיד ג"כ א"כ האיך כתב' התור' שאינו ראוי' לגר אינו קרוי' נבילה דהא עבר על לאו דנבילה אף באינו ראוי לגר דהא עבר על גיד אף אם נסרחו וכו' דמגו דאחשבי' לענין גיד אחשבי' לענין נבילה. וזה ברור ונכון. ומתורץ הדקדוק מה שדקדק הפלתי בסי' ס"ה למה נקט ר"ש ולא נקט ר"י בן ברוקה דס' ג"כ כר"ש דאין בגידן בג"ט ועפ"ז ניחא וק"ל אולם הנודע ביהוד' בשו"ת חלק י"ד החליט דדעת הרמב"ם דמותר באינו ראוי' נגר וטעם דהוי שלא כדרך אכילתן. אבל קרא דאינו ראוי' לגר קאי בסרוח מעיקרא ולענין טומאה כר' יוחנן במס' בכורות דף ק"ג וא"כ כיון דקרא קאי לענין טומאה דלא מטמא טומאת נבילה באינו ראוי' לגר שפיר ניחא דבזה לא שייך לומר אחשבי' ושפיר י"ל למ"ד אין בגידן בנ"ט כשהותר' נבילה ודו"ק: והנה הערותי דבר חדש מתוס' דבכורות שם דכתבו אין לפרש דטעמ' דר"י דבעי עד לכלב. דכתיב בשר בשדה טריפה לכלב תשליכון אותו דההיא אכילה לכלב קיימת וכו' כוונתם לדעתי דמשמע מקרא לכאורה אף ג"ה דראוי' לכלב מקרי אכילה וע"ז תרצו דההיא אכילה לכלב קיימת. דהכי פירושו דההיא אכיל' עומד לכלב והנה בוודאי סברת תוס' ניחא דמגופ' דקרא ליכא ראי' כמ"ש תוס'. אבל אם מיותר לכלב תשליכון בוודאי י"ל דקאי ע"ז אף מה דראוי' לכלב אפ"ה לא תאכלו כמו דילפינן מנבילה באיפוך מה שראוי' לגר קרוי נבילה. וא"כ מתורץ היטב קושי' העולם על רב דסבר גבי עכברא בשיכרא נט"ל אסור ועפ"ז ניחא דרב י"ל דסב' כחזקי' וס' אין דנין היקש מהלכה וא"כ לא שייך תירץ תוס' דר"א דאיתקשו לקדשים כמו שכתבתי לעיל וקשה ל"ל קרא דכלב תשליכון דממילא ידעינן שמותר בהנאה. וע"כ להורות אף מה שראוי' רק לכלב אפ"ה לא תאכלו אף מה שאינו ראוי' למאכל אדם ושפיר מוכח דנט"ל אסור (וקרא דנבילה איירי בסרוח' מעיקרא) אבל לר"מ לא מצי הגמ' בע"ז דף ס"ה לומר טעם זה. דר"מ לשיטתו דלא סבר דברים ככתבן וע"כ סבר כר' אבוהו וא"כ איצטריך לכלב תשליכון לגופי' וצריך הגמ' לומר יליף מגעולי נכרים אבל רב י"ל דס' כר' יודא ושפיר יליף מלכלב תשליכון ודו"ק היטב: המפרשים מקשין ומכללם מהרש"ל לחזקי' לכתוב תרי ערלים ולא יאכל וע"כ לא יאכל קאי על איסור הנאה דל"ל דה"א לכם לחתיר' א"כ לא לכתוב לא יאכל ולא בעי לכם. ול"נ לתרץ בפשיטות. דתוס' במס' ב"ק דף ק"ב כתבו בסיף הדיבור ואין להקשות כיון דאיתרבו שומר לפירי והם אינו ראוי' לאכילה א"כ מאי איצטריך שלא יהנה פשיט' דאסור בהנאה כיון דאתרבו שומר וכו' ע"ש מה שתרצו. ול"נ דה"א אף שאינו ראוי' לאכילה אפ"ה התורה אסרתו לאכילה כמו בג"ה למ"ד אין בגידין בנ"ט ואפ"ה אסר הכתוב וכן בשרצים הפוגמין מעצמן וא"כ מתורץ קושי' הנ"ל דה"א לכם להתיר' בהנאה וא"ל לכתוב יאכל בלא צירי ולא בעי לכם ז"א דאף אם לא נכתב בצירי ה"א דאסור בהנאה כמו שכ' תוס' בגיד דחזקי' מודה דסבר דתור' אסר' בהנאה כיון דאין ראוין לאכילה. וזה לדעתי פשוט ונכון: אולם ק' לי מאוד לפי סברת תוס' הנ"ל על גיד כיון דאין בגידין בנ"ט סבר' הוא א"כ מאי מקשה הגמ' לחזקי' בשרצים לא לכתוב רחמנא לא יאכל ולא בעי לכם דהא אם נכתוב לא תאכל בלא צירי ג"כ משמע איסור הנאה דהא בשרצים איכא ג"כ רבים פגומים מעצמם כדאיתא במס' ע"ז בסוגי' דעכברא בשיכרא רק תורה אסרתו. ור"ן כ' שם דהוי סרוח מעיקרא דלכ"ע מותר רק התור' אסרתו. וע"ז קאי ג"כ שקץ הם לא תאכלו וא"כ המשמע איסור הנאה כיון דלא שייך איסור אכילה בשרצים וצ"ע. לכן נראה לי נגד תוס' דודאי סברת תוס' ניחא דמסברא משמע אכילה היינו הנאה כיון דלא שייך אכילה. אך אם מצינו חד פעם בתור' דאף דמה שאינו ראוי' לאכילה כתב' תור' בלשון אכילה ומותר בהנאה א"כ מה"ט נימא שוב אכילה דכתיב בקרא אחרינא גבי דבר שאינו ראוי' לאכילה שיהי' פירש הנאה די"ל ג"כ דכתב' תור' בלשון אכילה. וא"כ לפי אמת אף למ"ד אין בגידין בנ"ט גיד הנשה מותר בהנאה או כשיטת הרמב"ם מטעם כשהותר' נבילה. או דיליף מק"ו מבשר בחלב. א"כ תו לצ"ק בשרצים לכם להתיר' אם הי' נכתב לא תאכל בלא צירי דהוי ידעינן מסבר' דהוא רק אכילה דווקא אף שאין ראוין לאכילה כמו גבי גיד דכתב' תורה לא תאכל. ושפיר מקשה הגמרא. ועפ"ז י"ל קושי' המפרשים באשר הוא עצומה על האי מרבנן דס' לקמן אף היכא דכתיב לא יאכל לא משמע איסור הנאה א"כ ל"ל קרא בשרצים לכם להתיר' וכן הקשה מהרש"א. ועפ"ז י"ל דהאי מרבנן סבר יש בגידין בנ"ט או דסבר ג"ה באמת אסור בהנאה ושפיר צריך קרא בשרצים להתיר' כיון דאין ראוי' לאכילה כנ"ל ודו"ק. היטב: סוגי' דזוז"ג בפסחים דף כ"ז ובע"ז דף מ"ט תוס' ד"ה חדש יותץ. הקשה הר"ר אהרן לרבי הא דאמר המבשל בשבת בשוגג יאכל ע"ש וכו' ונתקשו מהרש"ל ומהרש"א למה דווקא מקשה תוס' לרבי הא שם אף גחלים ואפר אסור. ועפ"ז רבנן מודים. ובפשוט