יריעות שלמה יורה דעה חלק א פח

שבועה. אבל בכתובה. דהוא רק חוב דרבנן דכתובה דרבנן וא"כ הם אמרו והם אמרו דנוטל דוקא בשבועה וא"כ כ"ז דלא נשבעה לא אמרינן דצריך לשלם בלי שבועה ואוקמי אדינא ע"ש: והנה הר"ן כתב בשבועות דף מ"א דהא דכתב רש"י דשבועה דרבנן מהפכינן מנתבע לתובע היינו טעמא כיון דמהדין נוטלת בלי שבועה רק רבנן אמרו דצריכה לישבע ויכול להפכי' על נתבע כמו בשאר שבועה דרבנן דאמרי' דיכול להפכי' כיון דמדאו' ליכא שבוע' וה"נ הכ' בנתבע לתובע אבל באותן שמן הדין אינו נוטלין כלל כגון שכיר ונגזל רק רבנן אמרו דנשבע ונוטל הוי כמו בשבועה דוא' דלא שייך לומר אוקמי אדינא דהא הם אמרו דנוטל והם אמרו דצריכה לישבע ע"ש: וא"כ לפ"ז לפי סברת הש"ך הנ"ל כוון דחוב דרבנן הוי הם אמרו והם אמרו ואוקמי אדאורייתא דאינו נוטלת כלל ולא יכול להפוכי דהוי כמו שכיר כיון דמן הזמן אינו נוטל כלל רק רבנן אמרו דכתובה דרבנן והם אמרו דלא תפרע אלא בשבועה ולא יכול לאוקמי אדינא ואינו יכול להפוך: אך על רמי בר חמא פירוש רש"י שפיר נ"מ דלא מהפכינן לי' דרמב"ח מצי סבר כתובה דאוריית' דהר"ן ושארי פוסקים מקשין וכי לא ידע רמב"ח דאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות ותי' הר"ן דהוא הי' מחלק בין שעבד או קרקע. ול"נ להוסיף עוד נופך דהנה הרמב"ם פסק בה' אישות בכתובה השתא דתקנו הגאוני' דגבתה מטלטלין נשבעין שבועות התורה דלא הוי שיעבד קרקעות כיון דגם מטלטלי משועבד אך מקשין עליו הא גבי שארי ב"ח ג"כ אמרינן אין נשבעין על כפירת ש"ק אע"ג דבשאר ב"ח אמרי' מני' אפי' מגלימ' דעל כתפי'. ואמרתי בזה פליגי רמב"ח ורבא דרמב"ח סבר כיון דמטלטלין ג"כ משועבדין וגובין מתם מש"ה לא מיקרי שיעבד קרקעות ורמב"ח סבר כר"מ מטלטלין משועבדין לכתובה דהיינו מני' ותוס' כתב לעיל דף יו"ד מש"ה סבר ר"מ מטלטלין משועבדין לכתובה דסבר כתובה דאורייתא ע"ש וא"כ רמב"ח סבר ע"כ כתובה דאורייתא ושפיר כתב רש"י ונ"מ דלא מהפכינן לי' בשבועה דלרבנן מצי להפוכי לבעל כסברת הר"ן כיון דמדינא נוטל בלי שבועה ול"ל הם והם אמרו כסברת הש"ך הנ"ל דהא איהו סבר כתובה דאורייתא אבל לדידן דאמרינן כתובה דרבנן לא מצי רש"י למימר ונ"מ דלא מהפכין דאפי' אם הוי שבועה דרבנן ג"כ לא מצי להפוכי כיון דהם אמרו כתובה נוטל והם אמרו דלא תפרע אלא בשבועה ולא מצי להפוכי ודו"ק היטב כי נכון הוא: אבל יותר נכון נ"ל לפי סברת ש"ך הנ"ל דלרמב"ח לשיטתי' ע"כ לא סבר כלל לחלק בין חוב דרבנן או חוב דאורייתא ובכל פעם סבר אוקמינן אדאורייתא דהיינו מדינא דנוטל בלי שבועה דהבאתי סמוכין לדברי ש"ך הנ"ל מובן היטב מה דאיתא בשבועות רב ושמואל דאמרו מת לוה בחי' מלוה אונן גובין היתומים דמלוה דאין אדם אדם מוריש שבועה לבניו ואותא שם במסקנא הבו דלא לוסיף עלי' דוקא ביתומים מן יתומים אבל פוגם שטרו ומת יורשין נשבעין ונוטלין וצריך טעם למה חמיר' שבועות יתומים משבועת פוגם שטרו ועפ"ז ניחא דרב ושמואל לשיטתי' וכן פסקינן של"ד רק מיני' גבי' מן התורה אבל מן יתומים אונן גובין רק מדרבנן כיון דשל"ד וא"כ מש"ה בחשוד או במת אין אדם מוריש שבועה לבנו כיון דבניו אינן יכולין לישבע דהא הם אמרו דגובין מן יתומים והם אמרו דגובין דוקא בשבועה ומש"ה כיון שלא יכולין לישבע אוקמי אדינר ואון גובין אבל בפוגם שטרו וגובה מן לוה גופי' דהוא חשוד או מת בודאי גובין דאוקמי אדינא דגובה מדאורייתא וטעם נכון וברור הוא וסייע מזה לשיטת ש"ך הנ"ל: ובזה מתורץ קושי' פ"י על שיטת רש"י דפירוש שבועות יתומים היינו מטעם אשתבע לי דלא פרעתיך א"כ יהי' בשבועות משתבע ג"כ אין אדם מוריש שבועה ולפי הנ"ל ניחא דטעמ' ביתומים דשל"ד: ובזה מתורץ ג"כ דברי רש"י לעיל בסוגי' דנאמנת פירוש רש"י אבל יורשים משביעין יורשים כגון בנתארמלה ותמה תוי"ט עליו הא מסקינן בגמ' דשבועות דמתניתין ע"כ מיירי בנתגרשה ולצדדין קתני ועפ"ז י"ל דלפי האמת טעמ' דאין גובין מיתומים דרב ושמואל לשיטתי' סברי' של"ד. אבל באמת איתא פלוגתא דתנאי בבכורות אי אמרי' ש"ד או של"ד וא"כ לצ"ל לצדדין קתני רק מתניתין אתי' כמ"ד שעבוד' דאי' (ומתניתין בלא"ה לא אתי' כהלכתא דאנן פסקינן כאבא שאול דלא מהני נאמנות לגבי יורשים) והגמ' שם דמקשה מן מתניתין קאי לפי ה"א דלא ידע מן הבו דלא לוסיף עלי' ולא סבר דטעמא דרב ושמואל כיון דשל"ד רק כיון משאי"ל מפסיד אבל לפי האמת י"ל דאתי' כמ"ד ש"ד ודו"ק היטב: אך באמת קשה קצת לטעם הנ"ל דהא איתא מעשה שם ההיא שכיב ושבק אחא סבר רמב"ח למימר הבו דלא לוסיף עלי' ואי טעמא בשבועת יתומים כיון דשל"ד ואינו גובה רק מדרבנן א"כ אף אי שכב אחא ג"כ אינו גובין ממנו דהא מאחא ג"כ לא גבי' מדאורייתא כיון דשל"ד וצ"ל דרמב"ח באמת סבר דליכא חילק בין חוב דרבנן או חוב דאורייתא והא דאמרי רב ושמואל אין אדם מוריש שבועה דוקא כיון דחמירי יתומים ורבא דפליג שם על רמב"ח סבר באמת כטעם הנ"ל דהא דאמרי רב ושמואל דמת לוה בחיי מלוה אינו מועיל כיון דהוי חוב דרבנן כנ"ל ודו"ק היטב: ובזה מיושב רש"י הנ"ל דלרמב"ח לשיטתי' דלא סבר לחלק בין חוב דאו' או חוב דרבנן וא"כ אף בכתובה מהפכינן שבועה דרבנן מנתבע לתובע כמו שאר שבועה דרבנן כיון דמן הדין גובה בלי שבועה אף דזה גופי' הוא רק מדרבנן דכתובה הוי חו"ד דהא סבר כן לענין משאי"ל דלא אמרינן דמפסיד כיון דהוי רק שבועה דרבנן וה"נ לענין איפך אבל לדידן טעמא דמתלוה בחיי מלוה אינו גובין מיתומים כיון דהוי רק חוב דרבנן ואמרינן משאי"ל מפסיד כמו בשבועה דאורייתא וה"נ לענין איפוך חמיר' שבועה דרבנן בכתיבה דלא יכולה להפכי' כמו בשבועה ד"א דלא יכולי' להפכי' כיון דהוי רק חוב דרבנן ודו"ק: ואמת עפ"ז מבואר ג"כ קושי' פ"י וס' כתובה על שיטת רש"י שכתב נ"מ דלא מהפכינן לי' הא רש"י שם פסק במס' שבועות כמר בר רב אשי דשבועה דאל"כ מהפכינן ואך עפ"ז ניחא דאף למר בר רב אשי דסבר שבועה ד' מהפכינן היינו אם על נתבע חל שבועה אבל אם על תובע חל שבועה בודאי לא מצי להיפך כקושי' הרי"ף והרא"ש דמצי למימר אנת לית לך גבאי ואי את תשבע ותטול הוי רק שבועה דרבנן כתב ש"ך בסי' פ"ז ס"ק ל' די"ל על קושי' הריף כיון דהוי רק שבועה דרבנן ומדו' נוטלת בלי שבועה ואוקמינן לענין איפוך על דינא דהיינו דנהי דתקנו רבנן שבועה היינו לטובתו אבל בודאי מצי להיפך אבל אם מגיע לשבועה דאו' בודאי לא מצי להפוך מתובע לנתבע כקושי' הריף וזה ברור (וכוונתי בזה לדעת אחי הרב הגדול מו"ה אברהם נ"י): ויותר נכון יש להסביר סברה זו דלכאורה אינו מובן שיטת רש"י וסייעתו וכן פסק ש"ך בס"ק ל' דנשבע ונוטל מצי להפוך שבועה על נתבע הא שבועה דרבנן מהפכינן וא"כ יכול לחזור הנתבע להפוך על תובע