יריעות שלמה יורה דעה חלק א פד

מה שחייב נבעלה וזה כבר מחויב לשלם לב"ח דבעלה. רק אם הי' מחל ב"ח או שפרע בעלה לב"ח אזי הי' משועבד לה מכח שיעבוד' דר"נ אבל כל זמן שב"ח לא נפרע הי' חל שיעבד של לוה על ב"ח וחשיב ראוי וממש דמי לגוונא הנ"ל ודו"ק היטב: ועיין בהפלאה בק"א בסי' צ"ו ס"ק ו' ע"ש היטב: וכלל גדול הוא לפ"ז דאם ב"ח מוקדם לא שייך גבי ב"ח מאוחר שעבוד' דר"נ ואין ב"ח גובה מיתומים שגבו קרקע דהוי ראוי ושעבוד' דר"נ לא שייך דהא משועבד לב"ח מוקדם. בשלמא בשאר מוחזק אע"ג דמשועבד לב"ח חשוב מוחזק ונוטל ב"ח ובכור ממנו כדכתב תוס' בב"ב דף נ"ה כיון דמחוסר אדרכת' ושומא רק בגרג' דמלכ' ע"ש וכן כתב הרמב"ן שם. וזה טעם דב"ש בסי' ק' הנ"ל דכתב דוקא לא באל ידו חלק ירושתו דאי בא לידו מקרי מוחזק אע"ג דמשעבד לכתובה (אבל שעבוד' דר"נ לא בא לידו כמובן) ובחנם השיג הפלאה בקונטרס אחרון בסי' צ' סעי' א' על ב"ש הנ"ל ויש להאריך בזה: תוס' ד"ה והוא שתפסה מחיים י"ל בפשוט מה דקאמר סתם והא שתפסה מחיים משמע בכתובה ג"כ מהני תפיסה היינו בתפסה מעות דוקא לפי שיטת הפוסקים בסי' פ"ז באם תפסה מעות אינו צריכה לשבע אבל בתפסה מטלטלין צריכה לשבע כיון דגוף לא מקנה לה וכו' א"כ י"ל דהכא איירי בתפסה מעות מחיים א"כ אינו צריכה לישבע אבל לקמן קאמר מטלטלין דצריכה לישבע מש"ה שייך שפיר טעמא דר"ע שכולן צריכה שבועה. אבל בתפס' לאחר מיתה אפי' מעות לא מהני כיון דבשעת מיתה הי' ביד יורשים כיון שכולן צריכין שבועה וק"ל: ועפ"ז י"ל קושי' מהרש"א למה נקט ע"פ פלוגתא דר"ע ור"ט בסיפא וי"ל דהא רישא מיירי במעות ואם כן שפיר משום הכי ינתן לכושל כיון דאינו ביד יורשים אבל סיפא דהוי מטלטלין פירות תלושין דהוי גוף לא מקנין ואם רצו היורשים ליתן מעות עבורם רשות בידם וא"כ הוי ביד יורשים כסברת הר"ן הנ"ל דמש"ה לא מהני תפיסה אפילו מש"ה אשמעינן עוד פעם ודו"ק: שם ע"ב תוס' ד"ה דתפסי לאחר מיתה כתב תוס' דלא גרסינן תפסי לאחר מיתה דאפי' אם עדים אמרי סתם תפסי ג"כ תו ל"ל מיגו דאי בעי אמר לקוח היא בידי כיון דעדים ידעי דתפסי וכן הקשה הרא"ש ול"נ לקיים גירסא ישנה דהנה הרא"ש הקשה עוד למה לא יחייב הב"ח שבועה דהא הבקרא הוי ע"א דתפסי לאחר מיתה ותירץ דהוי בעל דבר כיון דלדבריו דתפסי לאחר מיתה. הי' פושע כיון דהניח לתפוס. והקשה הפלא"ה דאמאי הוי נוגע דעכ"פ כיון דאי הוי אמר מחיים תפסינהו הי' פטור מלשלם ליתומים דליכא פשיעה במה שהניח לתפוס מחיים. כיון דלוה עדיין בחי חיותו והי' משועבד מדר"נ וכן משמע מלשון הרא"ש גופי' דאם הי' מחיים תפס הוי פטור (ועיין בגמר' ב"ק דף מ' ע"ב בסוגי' דשחטו בחזקת תם וכו' ע"ש) וא"ל דשבועה מיהא צריך נגד היתומים דהי' תפס מחיים. וכיון דשבועה הי' צריך תו השתא אינו נאמן בשבועה מצד עד כדאיתא בסוגי' קידושין דף מ"ה והשתא דתקנו רבנן שבועות היסת זה אינו דהא היתומים טוענין שמא ואין משביעין על טענת שמא. ולכאורה אמרתי ליישב דבריו דבודאי לאו כוונת הרא"ש דאמאי לא קאמר ר"נ דצריך לישבע דלמא באמת צריך ב"ח לישבע וכדמקשה הפלא"ה ג"כ דלקוח ג"כ צריך לישבע ושבועות היסת בודאי הי' צריך אם טעון לקוח כדאיתא מפורש בהרא"ש. והובא בסמ"ע בסי' קמ"ט סעיף ק"ב ובש"ע בסי' ק"ן סעיף ד' דאם טעון לקוח עד יתמי ג"כ צריך לישבע כיון דטענינן כל מה דאיהו מצי לטען דאבוה הוי טוען דברי דאינו לקוח וא"כ השתא דאמר דמחיים תפס ג"כ צריך לישבע שבועות היסת ע"פ כמו בלקוח גופי' (והפלאה תירץ דהוי כמו תפס מעות דמבואר בש"ע בסי' ע"ב דאינו צריך לשבע אבל דבריו תמוהין המה דשם איירי מן שבועה חמורה' אבל שבועות היסת עכ"פ צריך לשבע כמו בלקוח גופי לשיטת הרא"ש בסי' קמ"ט סעיף ק"ב הנ"ל ובימי ר"נ נתקנה שבועות היסת) וצ"ל דלא איירי משבועה. רק כוונת הרא"ש היא דהא אמר אית לך סהדי דתפסינהו משמע דצריך שני עדים ואמאי לא סגי' בע"א וה בקרא ג"כ דהוי שני עדים. וע"ז תירץ הרא"ש שפיר דהי נוגע בעדות דמאי יאמר אי יאמר תפסינהו מחיים כמו ב"ח הי' צריך לישבע נגד יתמי. וא"ל אין משביעין על טענת שמא ז"א דהא איכא עוד עד אחד דאמר לאח"מ תפסי והי' צריך לשבע מכח ע"א וכל עד דצריך לשבע לא הוי עד כנ"ל ודו"ק: אבל נראה לדחוק קצת בכוונת הר א"ש דלמא באמת פירוש אית לך סהדי עם הבקרא. אך עיקר נראה ליישב בזה גירסא הנ"ל דקושי' הרא"ש הנ"ל ל"ק לפי שיטות הפוסקים בטור חשן משפט בסי' ע"ה דבטענו עפ"י העד אינו צריך לישבע שבועה ד'. והכא יתומים גופי' טעון שמא והוי כטענו עפ"י עד כמובן רק הרא"ש לנפשי' פסק טענו עפי' עד צריך לישבע וק"ל: לפ"ז נראה לי דאדרבה הכי פירוש אית לך סהדי דתפסנהו מחיים עם הבקרא. וא"כ שפיר צריכין לומר תפסנהו לאחר מיתה דאי אמרי סתם תפסי הוי נאמן במיגו דלקוח מיתומים גופי' ולא תפס כלל ועדים דאמרי תפסינהו אינן נאמנין דהי' שפיר נוגע בעדות הבקרא דכיון ב"ח טוען שלקוח מיתומים וא"כ אם הבקרא ג"כ הוי טעון לקוח וברשות נתתי לו הי' צריך לישבע שבועה נגד יורשים כיון דהמה טוען ברי (ואף אם הי' טוען לקוח מאבי יתומים ג"כ צריך לישבע כיון דאם אב הוי קמן הוי צריך לישבע טענינן ליתמי ג"כ כשיטת הרא"ש הנ"ל) וצריך לטעון תפס והוי נוגע בעדות מש"ה קאמר אית לך סהדי דתפסנהו לאחר מיתה ותו לא הוי נוגע בעדות דאם הי' טוען דתפס מחיים ג"כ לא הי' צריך לישבע נגד היורשים דכיון דהמה טוענין שמא ואין משביעין על טענת שמא (וע"ז לא שייך דאי אבוהו הוי קיים הוי טען דלאו תפוס מחיים כמובן). והוי תרי עדים ודו"ק היטב: (והא דלא סגי בעד אחד דתפס ותו הוי צריך לישבע לקוח עפי' עד והוי משאיל"מ זה אינו דבלא"ה קשה למה קאמר אית לך סהדי משמע תרי עדים וצ"ל חדא מתרתי או דאין משביעין טענו על פי עד כנ"ל או דר"נ לא סבר מתוך שאיל"מ כדמשמע בשבועות בסוגי' דנסכא ועיין בתוס' שם ובתוס' בסוגי' דשאולה ושכורה) עוד בדף הנ"ל י"ל מה דקאמר משום דבי נשואה חניפתו להו מה"ת יחנף ח"ו משום דריש נשיאה. דהנה הר"ן בפרק אלמנה נזונת בריש פרק הקשה האיך אמרינן דתפיסה לאח"מ לאו כלום הוא הא אמרינן דף צ"ג בפרק מי שהי' נשוי רבינא אמר רישא בשתו תפיסת מוכח בפירוש דתפיסה לאח"מ מהני ותירץ דהא דאמרינן דלא מהני תפיסה היינו מטלטלין דעדיין מחוסר גביינא אף לאחר תפיסה אבל תפסה מעות כיון דכבר נפרעת מהני תפיסה ע"ש ולכאורה נפלא עליו מגמר' ערוכה לקמן ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות וזקפן עליו במלוה דיתמי אמרי אנן מטלטלי שבק אבוהון גבך. וקשה דהא מלוה הוי ודאי כמו מעות ואפ"ה לא מהני תפיסה לאח"מ (דתפיסה מחיים לא הוי כיון דלא תבעו בחי' ועוד דזקפן