יריעות שלמה יורה דעה חלק א פ

אך באמת לכאורה תמוהין דבריו דבס"ק שלאח"ז בס"ק זי"ן וט' הביא כמה פעמים דהמגיד סבר דפירות ג"כ הוי כנכסים הנפלו לאחר מכאן ומבואר בש"ע ובהרמב"ם בנשואה אם אמר אין לי בנכסיך ולא בפירותיהן מהני. ואמאי דהא קנין על נכסים הבאים לאחר מכאן לא מהני כסברת ב"ש הנ"ל וצ"ע: ועפ"י הנ"ל ניחא דהא דאמרינן בנשואה ידו כידה ולא מהני סילק. היינו אם מכרה ונתנה בטל אבל אם מכרה ונתנה קיים בלא"ה מהני סילק דהא לא הוי ידו כידה כיון דבידה למכור הקרקע עם הפירות וא"כ כיון דקני מידו על נכסי' גופה ומהני מכירתו ממילא מהני ג"כ אפילו על הפירות מטעם סילק ולא מטעם קנין ודוק: ועפ"ז י"ל קושי' הרא"ש למה לא קתני באמצעת' מכרה ונתנה קיים. ועפ"ז יובן דהנה בש"ע מבואר בשם יש מי שחולק דעל נכסי' שיפלו לאחר שנשאת אינו יכול לסלק אף בכותב לה ועודה ארוסה. והנה באמת משנה למלך בהל' הנ"ל משתומם בראשית דבריו דכל הפוסקים מחולקים אם נפלו לאחר שנשאת משמע דבהא כ"ע מודים בנכסי' שנפלו לאחר מכאן בעודה ארוסה מצי לסלק ולא ידע טעם לחלק דהא כל טעם הוא דלא מצי לסלק מדבר שאינו ברשותו. ואנכי אמינ' טעם מש"ה לא מהני סילק אע"ג דמהני סילק בדבר שלא ב"ל היינו כשבא לעולם חל קנין או סילק אבל אם כשבא לעולם לא מהני סילק. לא יוכל לסלק בדשלב"ל והיינו טעם דפסקינן מש"ה לא אהני סילק בנכסי' שנפלו לה לאחר שנשאת היינו כיון דבעת ההוא כשבא ברשותו הוי ידו כידה דהוי נשואה מש"ה לא מהני סילק (וכבר דיבר מזה הסברה על כותב לו ועודה ארוסה לשיטת תוס' דהוי דבשלב"ל ס' פ"י וס' הפלאה ע"ש) ומש"ה נקטו הפוסקים דוקא נפלו לה משנשאת ומתורץ בזה תמיהת מ"ל הנ"ל: והנה ב"ש הביא בשם ה"ה דמוכח דמהני בנכסים שנפלו משנשאת סילק מדמהני סילק בפירות דהוי כנכסים הבאים לאחר מכאן. ועפ"י הנ"ל ליכ' ראי' כיון דסילק מנכסי' גופי' שיהי' המכירה קיים תו לא הוי ידו כידה לענין פירת דהא מצי למכרה הקרקע עם הפירות ומש"ה מהני סילק. כיון דבעת שמסלק ממנה. כשגדלו הפירת ג"כ מצי למכרה הקרקע עם הפירות. ואף אם נימא דלא מצי למכרה כשיגדלה הפירות והקרקע עם הפירות מ"מ כיון דיכול למכרה טרם יגדלו הפירות הקרקע לא מחשב ידו כידה: וא"כ ממילא מוכח דסיפא ובאמצעתא דמכרה ונתנה קיים דאל"כ לא מהני סילוקו בפירת. כיון דהוי כנכסים הבאים לאחר מכאן. רק כיון דכבר סילק מנכסי' לענין מכירה תו לא מחשב זו כי זה ומהני סילוקו בפירות ועכ"פ לא צריך למתני בסיפא ובאמצעתא מכרה ונתנה קיים דממילא מוכח מדקתני אינו אוכל פירות בחייה ומהני סילוקו כנ"ל ודוק: תוס' כתב דגרסינן בסיפא פ"פ וכר"י ומקשין א"כ תפשט דע"ע לאו דוקא ותירצו דלא חש להאריך. והקשה הפלאה עכ"פ אי אמרינן ע"ע דוקא ולא בעי כלל פ"פ א"כ שפיר קשה אמאי קתני פ"פ דזה ללא צורך כלל ליתני ע"ע לחוד תחת פ"פ ובאמת דבר פלא על תוס'. ונ"ל דהרא"ש תירץ דבחייך ובמותך הוי כמו ע"ע רק לכאורה קשה כמו דאמר הגמר' ותימ' לי מכל מילי סלקת נפשך ומתרץ יד בעל השטר על התחתונה. וה"נ מ"ל דבחייך ובמותך קאי על פ"פ דלמא קאי על ירושה. ובאמת מש"ה מאנו תוס' לפרש כתירץ הרא"ש. הנה ב"ש כתב דאם אמרינן יד בעל שטר על עליונה י"ל בודאי בחד סגי' דהיינו בפ"פ או בע"ע. א"כ י"ל דתוס' סברי בודאי אם ידו על עליונה ובע"ע לחוד סגי' נהי די"ל אפירות קאי מ"מ לשון ע"ע משמע מכל מילי סלקת נפשך. וא"כ בודאי בחדא מינייהו סגי דהיינו בע"ע לחוד וע"כ סברי ידה על תחתונה כאביי שפיר מקשנן תפשוט דלא בעי תרתי דאי תרתי ע"כ סברי ידה על תחתונה ומש"ה בעי תרתי וקשה מן מתניתן דהכא וא"ל דבחייך ובמותך קאי כמו ע"ע ז"א דע"ע איצטרך על ירושה. אבל לפי מה דאבעי בגמר' דע"ע לחוד סגי י"ל דסברי ידה על עליונה כרב אשי מ"ל כתירץ הרא"ש בחייך ובמותך הוי כמו ע"ע ומתורץ קושי' הפלאה הנ"ל וק"ל: והנה כל העולם מקשין למה מקדים ר' חייא האומר לאשתו וי"ל לפי מה שכתב בעל העיטר והובא בב"י בסי' רי"א לתרץ קושי' תוס' בב"ב בני שמכרו בנכסי' אביה בחיי' אביה וכו' דהא הוי דשלב"ל ותירץ דריף דסבר דגבי הוי דשלב"ל מהני תפיסה ושטר הוי כמו תפיסה. וא"כ י"ל דמקשין ידע ג"כ דא"ל בכותב לה ועודה ארוסה. רק קשה. דהוי דשלב"ל. רק נ"ל דשטר הוי כמו תפיסה דמה דדשלב"ל ומש"ה מקדי' ר' חייא דאמר האומר לאשתו וא"כ ע"כ איירי דכותב לה ועודה נשואה. ושפיר מקשה וכי כתב לה מאי הוי וק"ל. ועפ"ז אמרתי להבין קושי' מהרש"א שהקשה האיך יכול לסלק עצמו מפירות הא הוי דבשלב"ל. ועפ"ז ניחא כיון דתפיסה מהני בדשלב"ל וכן מבואר בש"ע בסי' ר"ט סעי' ז' בתפס הפירות אין מוציאין מידו והכא הוי כמו תפיסה. דמונח הפירות ברשותה דקרקע שלה וכן כתב סמ"ע כזה בסי' קט"ו ס"ק י"ז דש"ך הקשה שם אמאי הוי תפיסה כיון דמונחין הפירת בשדה ותירץ הפלאה בק"א בהל' כתובות דטעמא דסמ"ע דרשותו קונה לו ע"ש ונכון הוא. וה"נ הכא דגוף הקרקע שלה. ועפ"ז יובן ויתורץ קושי' הרא"ש למה לא קתני באמצעת' מכרה ונתנה קיים וכבר תרצנו לעיל קושי' זו. ועפ"ז יתורץ באופן אחר דתוס' כתב במס' ב"ב דף נון ע"ב דאם מכרה ונתנה בטל לא מקרי רשותה אבל אם מכרה ונתנה קיים מקרי רשותה וחצרה וא"כ מוכח דמכרה ונתנה קיים דאל"כ למה יוכל לסלק מפירות הא הוי דשלב"ל ותפיסה לא מהני כיון דמכרה בטל לא מקרי חצרה ודוק: כתובות דף פ"ד ע"א ר"ע אומר יתנו ליורשים שכולן צריכין שבועה. כתב הרא"ש דבירושלמי איתא הגע עצמך פטרום מן שבועה מאי איכא למימר. זו תורה וזו אינו תורה. פירש הרא"ש עיקר טעמא דר"ע דלגבי יורשים אמרינן כל מקום דאיתא ברשותייהו איתא אבל ב"ח מחוסר גביינא. ותמה או"ת בסי' ק"ז וס' הפלאה. הא הרא"ש סותר עצמו בפרק יש נוחלין בסוגי' דראוי ובפרק יש בכור הביא ראי' דמלוה מוחזקת הוא לגבי ב"ח וכתיבת אשה מן מתניתן דהכא דקתני מלוה ביד אחרים ר"ט אומר ינתן לכושל שבהן ואפי' לר"ע דאמר יתנו ליורשים היינו כיון שצריכה שבועה אבל אם לא הי' צריכה שבועה אף ר"ע מודה דיתנו לכושל שבהן ע"ש וא"כ סותר עצמו. והפלאה הניח בקושי'. ועיין באו"ת שתירץ דר"ע לדבריו דר"ט קאמר דהוא סבר שטר העומד לגבות כגבוי דמי ולא שייך מחוסר גביינא. וקאי הרא"ש מה דקאמר אפילו לר"ע אם פטרום מן שבועה כך קאמר ר"ע לשיטת ר"ת כל הטעם משום שבועה. כת"ד. אבל דבריו אינו נראין כלל דהא צריכין להבין למה מבי' כלל ר"ע שם דהא ראי' ברורה הוא מר"ט רק כוונתו דלר"ט י"ל דסברי כרבי דמלוה מוחזקת הוא מש"ה מביא ראי' מר"ע וכי תימא דר"ע ג"כ סבר כרבי. ולפי' דברי או"ת ליכא ראי' דהא ר"ע