יריעות שלמה יורה דעה חלק א ז

דרובה עדיף כדאיתא במס' ב"ב אבל בקבוע א"כ ליכא רובה רק חזקה וקורבא עדיף מחזקה ומש"ה צריך בדיקה ואף אם קורבא לא עדיף מחזקה מ"מ הוי ספק השקול ושפיר צריך בדיקה וק"ל: פסחים דף י"א ע"ב בתוס' ד"ה אחד אומר בשתי שעות וז"ל וא"ת אלו, דייקינן בהני סהדי דאמר שתי' בתחלת שתי' והו"ל קודם הנץ החמה ועדותן בטילה וכו' וי"ל וכו' אבל הני אינו מדקדקין אלא בשעות ואין בקיאין בשעות וסוברין שהשני' התחילה אחר נץ החמה עכ"ל. ולא הבנותי, א"כ קשה כדייקין בהני סהדי דלמא ידעינן ששעה שניי' מתחלת קודם נץ החמה והוי עדות מוכחשת וכמו שמקשה תוס' לעיל בסמוך על עבורו של חדש לשיילי בהני סהדי דלמא ידעינן בעבורו של חדש וה"נ הכא ותירץ תוס' לעיל לא שייך כאן וצ"ע. ואפשר צ"ל דלא צריך לשיילי דהוי ס"ס חדא דלמא סברי שני' בסוף שתי' קאמרי ואת"ל דכוונתו על תחלת שתי' דלמא לא ידעינן שהשני' מתחיל אחר נץ חמה ועדיין צ"ע: והנה ראיתי בסנהדרין בר"פ הי' בודקין שם הקשה מהרש"א קושי' עצומה דקאמר הגמ' דלמא אתי לרבויי ח' חקירות דהיינו באיזה שעה וקאמר הגמ' התינח לאביי אבל לאביי ללישנא ב' דאדם טועה ח"ש ולרבא דטעי אינשי טובא מאי איכא למימר ופרש"י דלא מהני חקיר' דאיזה שעה כיון דצריך למיתב בהו כולי' טעותא, והקשה מהרש"א קושי' עצומה דעכ"פ מהני חקירה דאיזה שעה לענין שאינו למיתב בהו ח"ש מקודם שעה זו ולאחרים כגון אם יאמרו סתם בשעה שלישת יכולו לאמרו שהי' כוונתו בתחילה וטעו חצי שעה לפניה או דכוונתו הי' בסיף שלישת וטעו חצי שעה לאחרי' לאחר שעה שלישת, וא"כ צריך למיתב בהו שני שעות ואם נחקור בכמה בשעה אינו צריך למיתב בהו רק כולה שעה והניח בצ"ע ואו"ת חקר הרבה בישוב מהרש"א בסי' למ"ד ע"ש ולי נראה לתרץ בפשוט ונכון דהא מבואר התם דילפינן שבע חקירות מגז"ש היטב היטב מערים זוממין ומעיר נדחת וע"ז ע"ש וא"כ אם צריך לחקור ח' חקירות כמו כן בעדים זוממין והנה באמת אותן שבע חקירות צריך לחקור ג"כ בעדים זוממין שאמרו עמנו הייתם באיזה שבוע ובאיזה יום ובאיזה שעה, רק לכאורה כיון דלעדי' ראשוני' צריך למיתן בהו שני שעות מלפניה ושני שעות מלאחריה לרבא וע"כ עדים זוממין קאמרו דאותן חמשה שעות עמנו הייתם וא"כ האיך צריך לחקור באיזה שעה רק ז"א דעכ"פ צריך לחקור איזו שעות הי' או משעה ראשונה ועד חמישת או מחמישת עד שעה עשירת וכיוצא בזה. וכן לאביי דאדם טועה חצי שעה ועדים זוממין צריכין לומר עענו הייתם שני שעות צריכין ג"כ לחקור באיזה שעה הי' אבל חקירה דכמה בשעה נפל בבירא גבי עדים זוממין דאף אם יחקור""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""""" עדים ראשונים בכמה בשעה עכ"פ כיון דאדם טועה ח"ש צריכין לימר שכולו שעה עמנו הייתם כיון דטועה ח"ש מלפניה ומלאחריה האיך שייך לחקור בכמה בשעה דהא יאמרו כולה שעה עענו הייתם והיינו כוונת הגמ' בשלמא לאביי דסבר אין אדם טועה ולא כלום א"כ שייך שפיר ג"כ בעדים זוממין חקירה זו בכמה בשעה הי' עמכם. שלישת שעה ראשונה או חצי או כולה אבל אם אדם טועה ח"ש ע"כ עדים זוממין צריך לאמור עמנו הייתם כולה שעה אין שייך לומר בכמה בשעה וכיון דלית' למצוא בעדים זוממין חקירה זו ממילא ליכא לרבויי ח' חקירות כיון דכולם שוים בגז"ש דהינוב ודו"ק. כ ב מהרש"א הקשה אמאי לא מקשה תוס' לאביי דסבר לר' יודא אדם טועה שעה וע זצה א"כ לנקוט אפי' חד אומר בחמש ואחד אומר שתים נמי עדותן קיימת לר' יודא דהאי דקאמר שתי' סוף שתי' וחמש תחילת חמש ומעשה הוי סיף שלישי' וטעה כל אחד בשעה ומשהו ועיין בצל"ח ול"נ ליישב בפשוט דצריך להבין קושי' רבא על אביי האיך נקטו מספיקא דלמא כוונתו הי' תחלת שתי' רק אביי ג"כ סבר דלר"מ אדם טועה שתי שעות רק דסבר דלא הוי רובא דטעו בהכי וא"כ מספק הוי עדות מוכחשת כמו דאמר הגמ' בסנהדרין גבי עיבורא דירחא דע"כ הוי רוב. רק באחד אומר שתי' ואחד אומר שלש הוי ס"ס חדא דלמא סוף שתים קאמר ואת"ל בתחלת שתים דלמא טעו בהכי וכ"כ לר' יודא דאדם טועה שעה ומחצה זה הוי רובא ואת"ל דכוונתו הי' תחלת שלוש דלמא טעו בשלשה שעות וא"כ מתורץ ממילא קושי' מהרש"א הנ"ל: והנה באמת קשה לפ"ז מאי מקשה הגמרא על ר"מ דסבר אין אדם טועה ולא כלום נאכל עד סוף שית דעכ"פ ספק מיהו הוי, וכבר העיר בזה או"ת ולדעתי דמקשן הי' סבר דאף בשתי' ניכר בחמה בין שית ושבע רק גזירה משום יום מעונן. וא"כ הוי גזירה לגזירה דאף אם יהי' מעונן לאו רובא דטעי בשעות רק סבר וא"כ הוי גזירה לגזירה ומש"ה מקשה שפיר. ודו"ק: פסחים ר"פ כל שעה בתוס' ד"ה עבר זמנו אסיר בהנאה פשיטא ופירש תוס' דמש"ה איכא פשיטא דלעיל קתני שורפין משמע דאסיר בהנאה והקשה מהרש"א א"כ האיך מתרץ הגמ' ל"נ אלא לשעות דרבנן דהא זה ג"כ מוכח מלעיל דקתני שורפין בתחלת שש. דזה הוי שעות דרבנן. ותירץ בדוחק. ול"נ ליישב דהנה תוס' כתב במתני' ד"ה עבר זמנו ואסור למכור ואם מכר דמיו מותרין דאינו תופס דמיו וכו' והקשה פ"י דהא מוכח בנדרים והובא בתוס' חולין דף ד' דלמוכר עצמו אסורין דמיו מטעם חליפי אסורי הנאה ע"ש ול"נ ליישב דתוס' סברי דאף דחליפי אסורי הנאה אסורין למוכר עצמו ולמחליף עצמו היינו באיסורי הנאה דאוריית' אבל הכא קאי על שעות דרבנן מותר חליפי חמץ אף למחליף עצמו וזה ברור בתוס' לדעתי: והנה הפ"י הקשה עוד אם למחליף ולמוכר אסור דמיו א"כ מאי מקשה הגמ' פשיטא דלמא אשמעינן זאת בעבר זמנו אסור בהנאה אף דמיו אסורין בהנאה ע"ש והניח בצ"ע. ולדעתי לק"מ דא"כ אמאי אשמעינן זאת בחמץ לנקוט בכל חליפי אסורי הנאה דאסורין למוכר עצמו. ואם פשיטא לתנא דחליפי אסורי הנאה אסורין למוכר עצמו ממילא ידעינן אף בחמץ כן כיון דכבר ידעינן דחמץ אסור בהנאה ומ"ש חמץ משאר איסורי הנאה. ולפ"ז נראה דזאת כוונת תירץ הגמ' לא נצרכא אלא בשעות דרבנן ובזה שפיר צריך לאשמעינן דאף בשעות דרבנן דאסור רק משום גזירה דלמא מחליף שש בשבע והתינח למכור אבל על חליפן לא גזרו דאף אם נחלף שש בשבע היא גופי' דרבנן דחליפי איסורי הנאה אסור למוכר עצמו וה"א דהוי גזירה לגזירה קמ"ל דאפ"ה אסור בהנאה. והביא ראי' מרב גידל דקאמר המקדש משש שעות ולמעלה אפי' בחיטי קורדנייתא דהוי חמץ נוקשה אפ"ה אסור בהנאה בשעות דרבנן ואינו מקודשת אע"ג דנוקשה גופי' דרבנן לאחר שבע היינו לפני זמנו כדכתב הרא"ש אף למ"ד נוקשה אסור מדאורייתא היינו ת"ז אבל לפני זמנו מותר מדאורייתא כיון דליכא רבויי על חמץ נוקשה רק מחד