יריעות שלמה יורה דעה חלק א עו

אפליגו ביה חדא זימנא משמע ע"כ דתרוייהו שווין ואמרינן בודאי אין אדם עושה בעילתו זנות. א"כ קשה קו' הר"ן לימ' דאית לה כתובה ז"א כתירץ הר"ן דבעילת זנות כזה עביד ול"ל א"כ במתניתן למה לא קתני בעל ע"ת ז"א לפי"ז הה"א באמת הוי מוקי מתניתן בק"ס וכ"ס ואתא למימר דאפי' הכי כתובה ל"ל וזה ברור ונכון: אמרתי עוד גרגיר אחת לתרץ קו' תוס' על שמואל דסבר בקדושי קטנה עושה בעילת זנות מברייתא דלקמן חולצת או מתיבמות. ומה שתירץ תוס' דסבר כמ"ד בעלו לא קני מקשין העולם קו' עצומה ע"ז לפי שיטתו עולא אמר ר"א דשמואל ג"כ סבר בפ' מש"פ ובעל צריכה גט רק בקידושי קטנה כיון דבלא"ה הוי קדושי דרבנן א"כ ע"כ לא סברי כמ"ד בעלו ל"ק. ואמרתי בפשיטות לפי שיטת ר"א בלא"ה לק"מ דאיתא ביבמות דף ק"ו דב"ש אומרי' אין ממאנין אלא ארוסה לפי שיטת שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות פירש רש"י דאי ממאן לא אתא לנשוי' דהוי בעילת זנות מש"ה תקנו רבנן גט וב"ה סברי כיון דאיכא קדושין וכתובה לא אתי לומר בעילת זנות. אבל עכ"פ הוא יותר עדיף אם צריך גט. דלא הוי בעילת זנות דאם יצא במיאון בודאי בעילת זנות ורבנן סברי שם אין בת ממאנת עד שהבי' שתי שערות ור"י עד שירבה שחור על לבן וא"כ לפי שיטת רבנן בודאי לא יעלה לבעל שם סעיף ב' ובאמת לכאורה תמוהין דבריו מאוד ומחוסרי הבנה הוא דבשקדש ע"ת וכנס טעמא אתנאי איכא בגווה. ומדכנס סתם ע"כ אחולי אחלי לתנאי וחלין קדושין כסף. וצ"ע ולא הרגיש בזה ס' שער המלך ומה שהוא תירץ שם על קו' הר"ן הוא דחק וגם לפי תרוצי דאינו שלא עיין בסוגי' הלז: אמנם אמת יורה דרכו שזה פירש בהר"ן דהר"ן לא סבר מדכנס סתם ולא התנה ע"כ אחולי אחלי לתנאי רק סברה חדשה דהנה הרמב"ם סבר דעיקר חופה היינו יחיד וג' שיטת בדבר כמבואר בש"ע א"ע סי' והבאתי ראיי' ברורה לשיטת הרמב"ם דאיתא ביבמות דף ק"ו דקאמר טעמא דב"ש דאינו ממאנין אלא ארוסתו דאין אדם עושה בעילתו זנות ומקשה הגמ' נכנסה לחופה ולא נבעלה מא"ל ומתרץ הגמ' ה"נ דלא ניח' לי' לחופה דאסורה ופירש רש"י דזנות ולכאורה ראיה ברורה לדין זה דחופה היינו יחוד ויחוד דפנוי' אסר מד"ס כמבואר בשו"ע והיינו דלא ניח' לי' וזה ברור: ע"כ אמרתי ה"נ זה טעמ' כמו שאמרינן אין אדם עושה ב"ז כ"כ בחופה דאינו עושה יחוד דזנות ע"כ אמרינן מסתמא אחולי אחלי לתנאי דלמ' לא אתקיים לתנאי והוי חופה דזנות. ע"כ לפי"ז מיושבת דברי הר"ן על מכונו וגבולו דר"ל סבר בקדשה ע"ת וכ"ס ג"כ אמרינן מסתמא אחולי אחלי כיון דאין אדם עושה חופה דאסורי' אחר כך ראיתי דשער המלך האריך שם בחופת חתנים סעיף ח' להקשות. על דברי הר"ן שכתב וכ"ת שהכניס' דומה כסבלונות וכו' וקשה אי חופה היינו יחוד אמאי לא אמרינן דבודאי קידש קדושין חדשים בחופה ולא דמי לסבלונות ולא דק כלל ולא ירד לעומקה של הלכה במ"כ. דאדרבה זה דברי הר"ן דר"ן סובר כן וכל דברי הר"ן סובב והולך על עגול זה. דהיינו דכתב וכ"ת כנסה דינו כסבלונות ולא אמרינן דיחוד דזנות ע"כ לא ניח' לי' והקשה מקדשה ע"ת וכ"ס דחזינן ת"ל וזה ברור ואמת ויציב: לפי"ז מתורץ קו' תוס' היטב ונכון מאוד דהיינו דזה חזינן כיון דכנסה ומסתמא אינו אדם עושה חופה דאסורי' כסברת הר"ן ושער המלך הנ"ל ע"כ אחולי אחלי לתנאי רק במאי יקדשה וע"כ חלין קדושין ראשונים דחופה אינו קונה וא"כ כיון דדעתו שיחולו ק"כ א"כ א"ל כתובה דהוי נשואה אבל בבעל איכא למימר דלעולם לא ידעתי שיחולו קדושין ראשונים ואחולי אחלי לתנאי רק לא אחולי אחלי רק קנה אותה בבעילה וביאה ארוסה עושה. וא"כ שפיר כתב רש"י כתובה בעי למיתב לה היינו בלא בעל ומתניתן איירי בבעל דאיכא למימר דעתו שיקנה בבעילה וכנס היינו דכנס בבעילה דביאה גומרת לאחר קדושין אם באה עליה לשם נשואין וכמבואר בש"ע ודו"ק היטב כי נכון הוא: לפי"ז י"ל קו' תוס' לוקמי' מתניתן בבעל די"ל דר"א סברי דרב ושמואל פליגו אם אמרינן אין אדם עושה חופה דזנות או לא כיון דהוי רק איסורי' דרבנן כדכתב שער מלך שני ג"כ: ובאמת נקדים דתרצתי קו' מהרש"א לנקט מתניתן בבעל על תנאי וי"ל דתוס' כתב למה עביד תנאי אלא משום כתובה וקשה בממ"נ למה עביד תנאי אי דעתו לאחולי אחלי לתנאי וחל ע"ש כיון דבלא"ה צריך גט מדרבנן וא"כ לא עשה בעילתו זנות אבל לר"י דסבר עד שירבה שחור על לבן א"כ בודאי יבעל לשם קדושין דמה"ת לא יבעל לשם קדושין כיון דיכול ליצא עדיין במיאן ובודאי הוי בעילת זנות אם יצא במיאן וא"כ בועל לשם קדושין וברייתא אתי' כר"י דסבר עד שירבה שחור על לבן וזה תי' נכון וברור: אמרתי לתרץ קו' מהרש"א על תוס' אמאי מקשה תוס' לפי מה דס"ד במאי מקדשה בכנס בלא בעל ולא מקשה תוס' לפי האמת לפי ר"א ואמרתי דהנה לכאורה קשה לי על רבה דסבר בטעות כשתי נשים מחולקין ושמואל סבר כיון דגלי דעתי מעיקר' בק"ד סגי' וצ"ע דהא אנן פסקינן בקדושין דף ל' בהאי גברא דאסיק דעתי למיסק לא"י אע"ג שאמר מקודשת לכן דעל דעת זה מוכר וגלוי לכל שע"י הוא מוכר כיון דלא אמר בשעת מכר הוי דברים שבלב אינן דברים כן פי' הרא"ש בפרק אלמנה נזונות והר"ן ורשב"א במקומו וכן פסקינן בש"ע ח"מ סי': וע"כ מ"ש הכא דאמרינן כיון דגילה דעתו בקדושין ראשונים אמרינן דעל דעת זה ג"כ כנס השתא דהא הוי דברים שבלב בשלומא זאת ל"ק אמאי אמרינן בכנס וק"ס קדושי טעות הוי הא הוי דברים שבלב זה אינו כדכתב תוס' בר"פ השולח דאנן סהדי דעל דעת זה הי' מקדש ולא צריכה לגילוי דעת שלו מש"ה לא הוי דברים שבלב אבל הכא אם לא גלוי דעתי מעיקרא הוי צריך גט מדרבנן כדאמר' רבה צריכה גט מדבריהם. רק כיון שגילה דעתו בקדושין ראשונים. אמרינן דעל דעתו מקדשו שפיר קשה הא הוי דברים שבלב וצ"ע לפי"ז. וצ"ל דסבר דלא סבר כך לפי"ז מתורץ קו' מהרש"א: ובאמת לא מקשה התוס' מידי בין לאביי ובין לר"א ופליגו בכנס בלא בעל הוי מוקי בכנס בטעות כעין שתי נשים ובאמת ליכא חילק בין טעות שתי נשים או טעות אשה אחת רק עכ"פ ל"ק במאי מקדשה והא מקדשה רק על אביי לשיטתו מקשה תוס' שפיר דהוא ע"כ לא סבר כרבה דהוא סבר בפירוש דברים שבלב אין דברים ע"ש ומדי דברי בו זכור אזכרינו מה שאמרתי לתרץ עפ"י סוגי' דהכא קו' המפורשים שם לפי פירש הפוסקים דכל סברה דאדעתא למיסק לא"י איירי בגילוי דעת מעיקרא דעל דעת זה הוא מוכר א"כ מהאיך מוכיח שם מן הי' בלבה לקדש לו דדברים שבלב אינו דברים דלמ' לא גילה דעתו מעיקרא איירי שם ולפי שיטת הר"ן דהכא ניח' דר"ן מקשה הא כיון דאמרת בלבה הי' להתקדש ממילא באמירה זו מחלה לתנאי ובמחילה מהני ותירץ