יריעות שלמה יורה דעה חלק א ו

בהקדש נהי דע"י הואיל אי בעי מתשיל או פריק נחשב כשלו אבל עכ"פ אינו ברשותו דכל היכא דאיתא גזא וכו' והוי כמו שמונח ברשות הקדש. ובזה מיושב קושי' תוס' דבחלה איצטריך תרי קרא על של אחרים ושל גבוה ועפ"ז ניחא דשל גבוה לא איצטריך דילפינן מבתים דבעי דיוקא ברשותו כנ"ל מתורץ בזה הרבה קושי' ואחד מהם מה שהקשה אבן עוזר בסי' ת"מ ע"ש ודו"ק היטב. ועיין חולין דף קל"ט דשם איתא כל היכא דאיתא גזא דרחמנא איתא דכתיב לד' הארץ ומלואה ע"ש חזינן בפירוש דהוי ברשות הקדש: עפ"י מה שכתבתי דהקד' לא חשיב ברשותו דכל היכא דאית' גזא דרחמנא איתא והוי כמו שמונח ברשות הקרש מיושב עוד קושי' של אבן עוזר שהקשה בסי' ת"מ על הא דאמרינן כופה עלה כלי ואם של הקדש אינו צריך והקשה דהא גזבר פשע שלא מכר קודם פסח דסבר כר' יודא דחמץ לאחר פסח ג"כ אסור בהנאה אף של עכו"ם ושל הקרש וא"כ פשע שלא מכר החמץ קודם פסח וא"כ אם נגנב או נאבד חמץ צריך לשלם להקדש רק כ"ז שעדיין בעין אומר לו הרי שלך לפניך כמבואר כ"ז במג"א וא"כ חמץ באחריותא קאי ויהי' עובר בב"י ועפ"ז ניחא דאף בהקדש שחייב באחריות פטור דבעי דוקא שיהי' מונח ברשותו והקדש כל היכא דאית' גזא דרחמנא איתא דכתיב לד' הארץ ומלואה כדאית' בחולין דף קל"ט והוי כמו שייחד לו ביתו ואינו ברשותו כנ"ל ודו"ק: והנה במה שהארכתי לעיל בהקדש נימא הואיל ואי בעי פריק ותירץ תוס' דהוי כמו אי בעי קונה אותו דלא אמרינן וכתבתי דסברת תוס' דווקא אי בעי מתשיל עלה דהוי למפרע שלו ולא יצא מרשותו כלל, אבל אי בעי פריק אינו למפרע שלו רק מכאן ולהבא וא"כ כל זמן שלא קונה אותו או לא פריק עדיין אינו שלו. אולם לפי דעתי בלא"ה אם מינח הקדש אחר ברשותו לא שייך לומר הואיל. לפ"ז מה שכ' תוס' דף ו' ד"ה התם דמצי לסלק וז"ל דשאני התם דמתחילה הי' בהמה של נכרי וכיון דאי בעי זוזי ולא משכח שקל בהמה לא נפקא מרשותו אבל כשבהמה של ישראל ומצי לסלק לנכרי בזוזי לא נכנס לרשותו ע"ש ולפ"ז י"ל גבי הואיל נימא הכי דהא אמרינן הואיל ואי בעי מתשיל עלה נחשב כשלו היינו דווקא כמו גבי חלה שמתחלה היה של ישראל החמץ רק ע"י חלה שהפריש לשם חלה יצא מרשותו. א"כ שפיר אמרינן הואיל ואי בעי מתשיל עלה עדיין לא יצא מרשותו. אבל אם נימא שע"י הואיל נכנס לרשותו זה לא אמרינן כמו גבי הקרש של אחר דע"י דאי בעי פריק יהיה ברשותו ונחשב כשלו זה לא אמרינן וזה נכון (ועפ"ז מתורץ קושי' מה שהקשתי זה ימים רבים למה אמרינן במתנה ע"מ להחזיר גבי אתרוג אם לא החזירו לא יצא נימא הואיל אי בעי מחזירו נחשב שלי ועפ"ז ניחא דכיון דלא החזירו ממילא לא הי' שלו מעולם וע"י הואיל לא נכנס לרשותו וזה נכון) אך כל קושי' תוס' קאי באם בעל בית הקדיש לבדק הבית למה לא נחשב כשלו ועדיין לא יצא מרשותו הואיל ואי בעי פריק וע"ז תרצו תוס' כיון דהוא רק מכאן ולהבא לא אמרינן הואיל ובזה מובן כוונת רש"י שכ' על הקדש כגון שהקדישו לבדק הבית, ומקשה פ"י למה לא כ' רש"י בקיצר, הקדש ביד גזבר. ועפ"ז ניחא דרש"י רבותא אתא לאשמעינן, אע"ג דאיכא מגו דאי בעי פריק ועדיין לא יצא מרשותו אפ"ה מותר כתירץ תוס' כיון שנתחמץ לא יפדה שום אדם ודו"ק: ונראה לי לפ"ז דזאת דעת רש"י דכתב דביטל מהני מכח תשביתו מצד הפקר, דסבר דעדיין מקרי שלו אע"ג דמפקיר דאי בעי זכי' לה ועדיין לא יצא מרשותו ובפרט לפי מה שכתב הרמב"ם בפ"ב מהל' נדרים דהפקר מצד נדר בשלמא הפקר אם מונח ברשותו אינו חייב דע"י הואיל לא נכנס לרשותו אבל אם הוא מפקיר עדיין אינו יוצא מרשותו במגו דאי בעי זכי' ומש"ה כ' רש"י מכח תשביתו ודו"ק: ועפ"ז י"ל קושי' תוס' בריש מכלתין למה הצריכו חכמים בדיקה, הא מדאוריית' בביטול בעלמא סגי. וי"ל דלכאורה יש להמציא דבר חדש דשום ארם לא יוכל לזכות בחמץ מן הפקר, לפי מה שכ' תוס' בשלהי ע"ז דף ע"ב בפירוש קושי' הגמ' ואי ס"ד משיכה בנכרי אינו קונה אמאי נהרג כיון דבאסורי' אתא לידו ג"ל דמי למימ' דאי במו"מ א"ק אף בגזל א"ק והא דמהני במתנ' והפקר היינו כיון דבהיתירא אתא לידו. ולפ"ז הקונה חמץ בפסח כתב הרמב"ם דעובר בב"י וב"י וא"כ הוי באיסור' אתא לידי' לא מהני כלל משיכה מן הפקר ואנן פסקינן מעות קונות במו"מ ומשיכה אינו קונה מדאורייתא וא"כ אף בהפקר אינו קונה היכא דבאסורי אתא לידו (ואף שכ' הרמב"ם הקונה חמץ בפסח אינו עובר בב"י היינו בקנין מעות או בקונה מן נכרי דמשיכה קינה) ולפ"ז יצא לנו דין חדש דשום אדם לא יוכל לזכות בו מן הפקר בחמץ בפסח כיון דבאסורי אתא לידי' משיכה אינו קונה כמו במקח וממכר. ולפ"ז מתורץ קושי' שלי הנ"ל נימא הואיל אי בעי זכי' לה כיון דהפקיר שוב לא מצי זכי' כיון דבאיסורי' אתא לידו. אך זה תינח מדאוריית' אבל מדרבנן דתקנו משיכה קונה במו"מ א"כ אם זכה מן הפקר אף היכא דבאיסורי' אתא לידו אפ"ה קונה מדרבנן, וא"כ מדרבנן לא מהני ביטול מכח הואיל אי בעי זכי' ועדיין לא יצא מרשותו, ומש"ה תקנו בדיקה, ודו"ק היטב: ואף שכ' הריב"ש והובא בסי' תמ"ו בפר"ח דיש זכי' באסורי הנאה והביא ראי' מע"ז מכי אגבהי' ישראל התם אפשר מדרבנן ועוד בלא"ה משם ליכא ראי' לפי מה שכ' מג"א בסי' תרפ"ו בהל' שופר דמביא ראי' מגמרא זו מכי אגבהי הוי לי' של ישראל דאף ע"ז שיש לה בעלים הוי ע"ז של ישראל דלא מהני ביטול, כיון דחייב באחריותו מקרי שלו כמו לענין חמץ. וא"כ ליכא ראי' דיש לו זכי' לגמרי רק לענין שיהי' חייב באחריותו מהני משיכה וזה בוודאי מהני אף היכא דבאיסורי' אתא ליד זה אבל לענין לזכות מן הפקר דלא שייך לענין חייב באחריות למאן יהי' חייב וע"כ לזכות לגמרי ולזכות לגמרי אינו יכול כיון דבאיסור' אתא לידו ודו"ק ובאמת אני מסופק לדינא כיון דמשיכה רק קונה מדרבנן אפשר במקום איסור' לא תקנו רבנן וא"כ אינו יוכל לזכות בו אף מדרבנן וכל מה שכתבתי לעיל אל תשיבני דרש"י לא סבר ביטול מטעם הפקר כבר כתבו המפרשים דאף רש"י מודה דהא דכתיב השבתה בלב דמהני היינו מטעם הפקר ועיין בא"ח בראש הספר: פסחים דף ט' תוס' הקשה על רש"י דף ט' ע"ב בד"ה היינו ט' חניות, לפי פרש"י דקאי לענין בדיקה האיך מייתי ראי' דהתם ליכא חזקה להיתר אבל הכא איכא חזקה להיתר דאוקמי' בחזקת בדוק דהא בבדיק מיירי דאל"ה פשיטא דבעי בדיקה, ונ"ל ליישב בפשיטות, דהכא מירי שצבור של חמץ מונח ביותר קרוב מתשע צבורין של מצה, וא"כ אמרינן מסתמא שעכבר לקח ממקום קרוב רק בנמצא אפ"ה מותר דרוב וקרוב הולכין אחר רוב