יריעות שלמה יורה דעה חלק א סא

תוס' הללו ולמד מכאן דתוס' סברי בפשיטות בקונמת ק"ג אדם מקנה דשלב"ל. אולם לפי' הנ"ל ניחא היטב דזאת כונת תוס' דהא כל כונת המקשין דהוכיח דר"ע סבר אדם מקנה דע"כ סבר העדפה לבעל כמו מציאת אשה רק מיירי באין מעלה לה מעה אע"ג דאינה ברשותה להקדיש ידים פן יעלה לה מעה וע"ז כתב תוס' ה"ה דה"מ לשנויי שאני קונמת דקדושת גוף נינהו ומפקיע מידי שעבוד רק אלמוהו רבנן לשעבוד' ואימת אלמוהו אם בשעה שהקדיש מעלה אבל אם אינן מעלה לה אמרינן כיון דחל שעה א' שוב לא פקע כמו שבארנו לעיל וביותר ניחא לפי מה שכתבו המפרשים כיון דאינו רק מצד אלמוהו מקדי' ידים ברשות וכן כתב מהרש"א [ובר"ן בנדרים משמע טעם אחר דכל זמן דלא נתגרשה שוי' כלוקח אבל אם נתגרשה נדר למפרע חייל ע"ש] וא"כ נמי באין מעלה לה מעה ג"כ מקרי ידי' ברשותה להקדישה וזה נכון וברור ודו"ק: ות"ק סבר קונמת אינו מפקיע מידי שעבוד כמו שכתב הר"ן לקמן בר"פ המדיר. או דסבר מצד אלמוהו ג"כ מקרי דשלב"ל ואל תקשה למה קאמר ר' יוחנן בן נורי מטעם שמא יגרשנה ולא קאמר מטעם העדפה דהא הוא ג"כ סבר קונמת מפקיע כבר כתבו המפרשים די"ל ר' יוחנן ב"נ קאמר טעם שמא יגרשנה לאשמעינן דאף עיקר מ"י צריך הפרה ודו"ק: והשתא שזכינו לזה נביא לישב לקמן בפרק מציאת אשה מה דמסיק ר"פ מציאה כהעדפה עי"ד פלוגתא דר"ע ורבנן דמה דמסיים פלוגתא דר"ע ורבנן הוא כמעט למותר כמו שכתב תוס' לקמן. ונ"ל: בהקדים דהר"ן הקשה על הריף דלא מביא בעי' דר"פ לקמן עשתה שנים ושלשה מלאכות מאי. ותמה הר"ן דהא איהו פסק כרבנן דהעדפה שעי"ד ג"כ של בעל וע"כ סבר בעי' דר"פ עשתה שנים ושלשה מלאכות ג"כ קאי לרבנן וכפירש רבינו חננאל [שהוב' ג"כ ברא"ש לקמן ע"ש] דאיבעי' אם זה גרע מהעדפה עי"ד דאף זה של בעל מ"מ שנים ושלשה מלאכות דל"ש לא תקינו רבנן לבעל ע"ש וא"כ אמאי לא מביא בעי' דר"פ. ונ"ל היטב דהנה הטור כתב בסי' רל"ד בי"ד אם אמרה קונם הנאת תשמיש על כל עולם יפר חלקו. ותמה בית יוסף דהא הנדר אינו חל כלל על חלקו דהא כיון דמשועבדת לי' האיך מצי מדיר ומה דאמרי' במתניתן נטולה אני מן יהודים יפר חלקו היינו אם אמרה הנאת תשמישי של כל עולם יהי' קונם עלי כדאמר רב כהנא בנדרים דף ט"ז ותירץ הפרישה דחל ע"י כולל מיגו דחל על כל עולם חל נמי על בעל וצריך להפר כמו בנדר לבטל המצוה דחל ע"י כולל וה"נ להפקיע שיעבוד'. וטורי זהב בסי' הנ"ל ס"ק נ"ט הקשה עליו מגמר' דהכא דקאמר גבי הקדישו ידיך לעושיהן הא משעבדי' לי' אע"ג דאמר בלשון הקדש על כולל ונקודת הכסף כתב דל"ק דהא דקאמר יקדישו ידיך היינו על פיך דוקא ובש"ך ס"ק פ"ג ג"כ סתם כדעת פרישה והב"ח ע"ש ובאמת בחושן משפט בסי' ע"ג סעיף ה' ג"כ דרך הש"ך בפשיטות כדעת פרישה דמהני להפקיע שיעובד ע"י כולל וחל נדר ושבועה דאיתא שם נשבע שלא למכור על שום חוב משלו אם חוב שמעון מוקדם אינו חל עליו שבועה דהוי נשבע לבטל המצוה. וכתב ש"ך שם דחל ע"י כולל מגו דחל על שאר חובות וחכם צבי השיג עליו שם בהגוהתיו על ס"ז דכולי הוי דבר איסור וליכא היתר ואו"ת שם מיישבו דכונת הש"ך על חובות שעדיין לא נעשו בשעה שנשבע דהיינו אם נשבע שלא למכור משלו על חובות שכבר נתחייב ועל חובות מה שיתחייב להבא ע"ש ובקצה"ח: והנה לפי דעת הפרישה ב"י הנ"ל לא מהני כולל כיון דנשבע להפקיע שעבוד' דהוי ממש כמו המדיר את אשתו מלהנות לו דהוי מפקיע שעבודא על חוב מזונות וה"נ נשבע להפקיע שעבוד' דבע"ח וא"ל דשאני שבועה מנדר על חבירו ז"א עיין בהרמב"ם בפי"ד ה' אישות. כתב בפירש שבועה שלא אשמש מטתך ואינו חל השבועה כיון דמשועבד לה ע"ש ועיין בתי"ט בפ"ב מה' נדרים סוף משנה א'. ומה שהשיג עליו תוספ' חדשים דשבועה שלא אשמשך הוי להפקיע שעבוד דידה דשבועה אסר נפשי' על חפצו וכן כתב שער מלך בפ"ד מה"נ ע"ש. וע"ש בתומים בסי' ע"ג דעתו דבר פלא הוא אשר לא זכרו שם אחרונים דלדעת ב"י וט"ז הנ"ל לא מהני מידי כולל שם כמו שבארנו וצ"ע. [וע"ש בתומים שכתב דאיירי במטלטלין ולא יוכל ב"ד לירד לנכסיו בע"כ והוא עצמו אינו רשאי למכור דאין מאכילן לאדם דבר אסור ע"ש]. הדרן לענינינו לפי דעת פרישה וש"ך הנ"ל דמהני כולל אף להוציא שעבוד' קשה טובא על מתניתן דלקמן המדיר את אשתו ל' מלהנות לו עד יום יעמוד פרנס. וכתב רש"י אע"ג דבתשמיש ג"כ הדירה וימתין רק שבת א' ותרצו דעל תשמיש אינו חל דהוי להפקיע שעבוד' ע"ש וקשה נימא דחל ע"י כולל מגו דחל על מזונות חל נמי על תשמיש וצ"ל כשיטת תוס' דבכלל מלהנות אינו בכלל רק הנאות מזונות ולא תשמיש. ולפ"ז מה מאוד מתורץ היטב ומובן פירש בגמ' בתירץ שני שהגיע זמן ולא נשאו ותמה תוס' כיון דחייב מזונות א"כ עדיין קשה האיך מצו' מדיר. ועפ"ז ניחא דהנה תוס' מקשה לקמן דלמא מש"ה אמרי' נעשה כאומר צאי מ"י למזונותיך דאתי מתניתן כר"מ דאמר אין אדם מצי' דבריו לבטלה ותרצו להוסיף על דבורו לא אמרי' ע"ש. אך בודאי זאת אף לשיטת תוס' דלהנות לא משמע רק מזונות אך אי אמרי' אין אדם מוציא דבריו לבטלה ואם נעמיד בנדרו שכונתו הי' ג"כ על תשמיש. והי' מהני נדרו בודאי אמרינן שכונתו היה בלהנות אף תשמיש מכח חזקת אין אדם מוציא דבריו לבטלה. ולפ"ז הכי פירש שהגיע זמן ולא נשאו דאז עדיין אינו משועבד לה לתשמיש [וכן כתבו שם המפרשים בפירש] וא"כ אמרינן מסתמא היה על תשמיש ג"כ וכיון דחל על תשמיש חל נמי על מזונות ושפיר חל הנדר על ידי כולל ודו"ק היטב: ומה מאוד מתורץ עפ"ז הריף דלא מבי' תירץ הגמ' שני שהגיע זמן ולא נשאו. ותמה הר"ן עליו למה. ועפ"ז ניחא מאוד דלדידן דלא פסקינן כר"מ אין אדם מוציא דבריו לבטלה רק כרבנן וממילא אף בהגיע זמן ולא נשאו אינו חל הנדר ודו"ק היטב: אולם קשה על תוס' מאי מקשין על ר"ע דקאמר יפר שמא תעדיף הא לא הוי דברים שבינה לבינה דהכי קאמר ר"ע כיון דחל על העדפ' חל נמי על עיקר מ"י אף דמשועבד לי'. ולכאורה תירץ נכון הוא על קושי' תוס' אך צ"ל דעיקר קושי' תוס' קאי לפי ה"א דלא מיירי בהקדישו ידי' לעושיהם וכן רנב"י ס' באמת ביבמות דלא מיירי בהקדישו ידי' א"כ שפיר קשה דלא הוי דברי' שבינה לבינה דאין לומר דחל נמי על עיקר מעשה ידי' דזה סבר' שייך להוצי' מידי' שעבוד. אבל לאסור מה שאינו שלו ע"י כולל בודאי ליתא והכא דאסרה מעשה ידי' דמ"י לגמרי הוא שלו בודאי לא מהני כולל ושפיר מקשה תוס' אבל לפי האמת דאיירי ביקדישו ידי' בלאו הכי לא קשה מידי' קושי' תוס' הנ"ל ודו"ק: ועפ"ז מתורץ הריף והרמב"ם דלא מביאין בעי' דר"פ דהנה לכאורה קשה אם לרבנן עשתה שנים או שלשה מלאכות שלה הוא א"כ אמאי קאמר ת"ק אין צריך להפר ניחוש דלמא תעשה שנים ושלשה מלאכות בבת א'. רק צ"ל דזה לא שכיח כמו שכתב תוס' דלא